המבחן לקיומה של התרשלות בתביעות רשלנות רפואית

דרגו את המאמר

התקבלו 3 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

המבחן לקיום התרשלות בתביעות נזיקין הוא קנה המידה של האדם הסביר, הבוחן כיצד אדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין במקום המזיק- הנתבע. דין תביעות רשלנות רפואית כדין תביעות נזיקין אחרות: בית המשפט העליון, בעניין קוהרי, קבע כי המבחן לקיומה של התרשלות מצד הרופא הוא מבחן הרופא הסביר. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, דהיינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה.

רופא סביר הוא רופא שמפעיל שיקול דעת ולא פועל כאוטומט, הטורח להתעדכן בחידושים במקצועו ואשר פועל בהתאם למקובל במקצוע, כלומר בהתאם לפרקטיקה המקובלת.

המועד הרלבנטי לבחינת סבירות התנהגותו של הרופא

הלכה היא, כי את שאלת סבירות ההתנהגות שלגביה נטען כי היא מהווה התרשלות, יש לבחון בעת התרחשותה. הלכה זו חלה גם ביחס לתביעות רשלנות רפואית. בית המשפט העליון פסק לא אחת, כי המועד הרלבנטי לבחינת סבירות החלטותיו ופעולותיו של המטפל הוא מועד הטיפול.

המבחן, כך נפסק, אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הסביר בשעת מעשה. בית המשפט חזר על הלכה זו במספר מקרים, והיא אומצה הלכה למעשה בערכאות הנמוכות.

מידת היוזמה שעל רופא סביר לגלות בעת הטיפול בחולה

השאלה, עד כמה על הרופא לגלות יוזמה בעת הטיפול בחולה, נדונה בפסיקה מהיבטים רבים:

בדיקות שיש לבצע, מידע שיש לספק לחולה גם אם לא שאל עליו, טיפולים חלופיים, וכדומה. בכל ההיבטים ניכרת מגמה להרחיב את אחריות הרופא ולהטיל חובות ליזום, לצפות ולחקור, ולא להסתפק במידע שהחולה מוסר או לקבל כמובנות מאליהן את תוצאות הבדיקות.

החובה לאתר סיכונים לפני מתן הטיפול

באשר לסיכונים ידועים ומוכרים, קיימת חובה על הרופא לחקור ולבדוק סיכונים הידועים בספרות הרפואית. ביחס לסיכונים נדירים, קבע בית המשפט בעניין פאר נ’ קופר, כי על רופא סביר לברר האם החולה חשוף להתממשות של סיכונים כתוצאה מן הטיפול, אף אם מדובר בסיכון נדיר.

בית החולים חייב היה לוודא מה מצב עורקי רגלו הימנית של המערער, אפילו תופעה של היצרות העורקים היא נדירה, ובלבד שהיא ידועה במדע הרפואה; העובדה ששנתיים קודם לכן נותח המערער ניתוח דומה ברגלו השמאלית ובהצלחה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה, כשלא הוכח, שמצב העורקים בשתי הרגליים היה שווה. הבדיקה לא נעשתה, למרות שהיה ידוע למשיבים שקיימים מקרים נדירים של היצרות בעורקים, שבגינם אין לבצע את הניתוח. המשיבים הפרו חוזה, שנערך בינם לבין המערער והם אף התרשלו כלפיו בנזיקין.

החובה להמשיך ולחקור ולא להסתפק בממצאים גלויים

ההלכה בסוגיה זו נקבעה לראשונה בעניין קנטור נ’ מוסייב: "התהליך הטיפולי", במסגרתו  נוצרים "יחסי השכנות" בין הרופא לחולה ואשר מהם נגזרת חובת הזהירות המושגית שלו, כולל שלושה שלבים: האבחון, ההחלטה על דרך הטיפול והטיפול עצמו. מדרך הטבע, במקרים רבים חוזר תהליך זה על עצמו שוב ושוב במהלכם הרגיל של יחסי הרופא והחולה, שכן על פי רוב הטיפול והמעקב מחייבים קיומו של רצף בלתי פוסק של החלטות המתבססות על דברים חדשים המתגלים תוך כדי הטיפול.

משום כך, אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה ההולמת את הממצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר על מנת שהממצאים הללו אכן יובאו לידיעתו. שאם לא כן, כל החלטה המתבססת על ממצאים חסרים תהא לוקה בחסר אף היא ואין כל משמעות לכך שהרופא המליץ על הטיפול שהלם את הממצאים שהיו בפניו. אין לשאול רק מה צפה הרופא במצב נתון מסוים, אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים.

מספר שנים לאחר מכן, קבע בית המשפט העליון בעניין אנדל, כי במסגרת תפקידיו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן במסגרת נתוניו של כל מקרה את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל; עליו להחליט על הטיפול הנדרש; ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה. במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות בפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות
יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן.

חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות. בית המשפט קבע כי לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו וקורותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, שיש בהם לסייע לאבחון נכון. ההלכה יושמה בפסקי דין רבים ותחולתה הורחבה כך שתחול במספר רב של מצבים עובדתיים. באדיבות משרד המשפטים - דו"ח ועדת רשלנות רפואית