טענת הדבר מדבר בעד עצמו בתביעות רשלנות רפואית

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

הדבר מדבר בעדו (סעיף 41 לפקודת הנזיקין):

לעיתים, בתביעות בשל טיפולים רפואיים, נטענת על ידי התובע טענה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הדבר מדבר בעדו, ולפיה על הנתבעים נטל ההוכחה שלא התרשלו.

בשאלת תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ודרך הפעלתו, ניתן לאחרונה פסק דינו של בית המשפט העליון קופת חולים נ’ סולן ובו נקבע בדעת הרוב, מפי השופטת ט. שטרסברג- כהן ובהסכמת השופט טירקל, להלן קטעים נבחרים מפסק דינו.

מה צריך להוכיח התובע בתביעת רשלנות רפואית?

"על התובע בתביעת רשלנות בנזיקין, ורשלנות רפואית בכלל זה, מוטל להוכיח חמשת רכיבים אלה:

ראשית, שקיימת כלפיו חובה;
שנית, שהחובה הופרה;
שלישית, שנגרם לו נזק עקב הפרה;
רביעית, שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק;
וחמישית, מהו היקף הנזק.

בבוא בית המשפט להכריע בגורלה של תביעה בסוף המשפט, השאלה הראשונה שעליו לשאול עצמו מצויה במישור העובדתי והיא, האם כל העובדות שגרמו לתאונה במקרה הקונקרטי, ידועות הן. כלומר, האם ידועה שרשרת העובדות שגרמה לנזקו של התובע, האם ידועה זהותו של המזיק, האם ידוע האופן בו התרחש הנזק והאם קיים קשר סיבתי עובדתי בין אותה שרשרת עובדות לבין הנזק.

משניתנה תשובה חיובית על כל אלה, נותרת לבחינה השאלה המשפטית והיא, האם השכיל התובע להוכיח במידת ההסתברות הדרושה במשפט אזרחי, כי מעובדות אלה עולה שהמזיק חב כלפיו חובה וכי הפר את חובתו ובשל כך נגרם לו הנזק. אם עמד התובע בנטל זה, יזכה בתביעתו, ואם לא, תדחה התביעה. כל זאת בעולם שבו שרשרת ההתרחשויות שגרמה לתאונה ידועה היא.

הדבר מדבר בעד עצמו - מה קורה במקרה והעובדות אינן ידועות

לעומת זאת, בעולם בו העובדות שגרמו לתאונה אינן ידועות ואין בידי התובע יכולת להוכיח את התשתית העובדתית ממנה ניתן להסיק את התקיימות רכיבי העילה, נשללת היכולת להוכיח כי הופרה חובתו של המזיק וכי בשל הפרה זו נגרם לו הנזק.

במצב דברים זה, בהעדר הכלל, הייתה תביעת התובע נדחית. שונה המצב לאור קיומו של הכלל. יש והעובדות שגרמו לתאונה אינן ידועות, ואף על פי כן אל לו לבית המשפט לדחות את התביעה מחמת אי הוכחתה, אלא עליו להמשיך ולבחון האם מתקיימים התנאים להחלת הכלל, שהינו כלל ראייתי שנועד לבוא לעזרו של התובע על-ידי העברת נטל השכנוע לשכמו של הנתבע.

במסגרתו של הכלל יש לבחון האם התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; האם הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה עליו; והאם אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות כזו. משמעותו של תנאי אחרון זה היא ברורה.

בהינתן תוצאה של היגרמות נזק מנכס המצוי בשליטת הנתבע והתובע-הניזוק אינו יודע ואין לו אפשרות לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהסב את הנזק, אזי, כאשר מניסיון החיים מסתברת יותר קיומה של רשלנות מצד הנתבע מאשר העדרה, נוצרת הנחה שהנתבע התרשל. בכך עדיין לא הוכחה התביעה, אלא שבמצב דברים זה עובר נטל השכנוע אל כתפי הנתבע להוכיח שלא התרשל.

אין העברת הנטל בנסיבות אלה שוות משקל להוכחת התביעה על-ידי התובע על-פי כללי ההוכחה הרגילים. נהפוך הוא. היא באה כאשר התובע אינו במצב בו הוא יכול להוכיח את תביעתו. הסתברות הרשלנות בהקשר זה היא הסתברות לכאורית, שאין די בה להוכחת התביעה ועם זאת די בה לשם העברת הנטל. המסקנה היא, אם כן, כי ההכרעה בשאלת תחולתו של הכלל אינה זהה להכרעה בגורלה של התביעה גופה. 

משהועבר הנטל אל כתפי הנתבע, יוכל הוא להרים נטל זה באחד משני אופנים. האחד, על-ידי שיוכיח את התרחיש שגרם לנזק שאיננו תרחיש עוולתי, לאמור, איננו פרי רשלנות מצדו. השני, כי אף שאיננו יודע את הסיבה שהביאה לנזק, יוכיח שפעל בסבירות הראויה ומעשיו אינם נגועים ברשלנות. הנתבעים במקרה דנן לא הרימו נטל זה."

המועד לבחינת תחולת סעיף 41 הוא איפוא לאחר בחינת הראיות של שני הצדדים.