דימום לאחר ניתוח לייזר לתיקון קוצר ראיה גרם לאובדן כושר ראיה

דרגו את המאמר

אובדן כושר ראיה בעין מנותחת לאחר ניתוח לייזר לטיפול בקוצר ראייה

שופט בית המשפט העליון, א' ריבלין, דחה את ערעורו של מרכז לייזר לניתוח קרנית כנגד מטופל, אשר איבד את כושר ראייתו בעין המנותחת זמן מה לאחר ביצוע ניתוח לטיפול בקוצר ראייה. המשיב סבל מאז ילדותו מקוצר ראייה בשתי עיניו. בבגרותו, פנה למערערת בבקשה לטפל בבעייתו באמצעות ניתוח לייזר.

המשיב הופנה לייעוץ אצל רופא מטעם המערערת שקבע כי הוא מתאים לעבור את ניתוח הלייזר והסביר לו כי לא יהיה מדובר בריפוי מוחלט של הבעיה, אלא הפחתתה. המשיב הסכים ועבר את הניתוח. טרם כניסתו לניתוח, חתם על טופס הסכמה ללא קריאה מוקדמת. לאחר הניתוח, נבדק על ידי שני רופאים וחל שיפור במצבו.

כעבור חודשיים וחצי, ארע דימום ברשתית העין השמאלית וכושר ראייתו של המשיב התדרדר עד כדי עיוורון. עקב כך, הגיש המשיב תביעה כנגד המערערת לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

קביעת בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי דן בשאלת הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין העיוורון שנגרם עקב דימום ברשתית. המומחים שהעידו בבית המשפט המחוזי השמיעו דעות שונות בשאלה ולבסוף נקבע כי יתכן והיה קשר סיבתי בין ניתוח הלייזר לנזקו של המשיב. יצוין כי הקביעה התקבלה למרות שבפני בית המשפט הוצגו נתונים סטטיסטיים שהעידו על כך כי הסיכוי שאירוע הדימום יתרחש אצל המשיב אז עמד על 0.1% לכל היותר.

האם ניתנה הסכמה מדעת?

סוגיה נוספת בה דן בית המשפט המחוזי נגעה להפרת החובה לגלות למשיב מידע על הסיכונים הכרוכים בניתוח ולקבל את הסכמתו מדעת. בית המשפט קבע כי המשיב לא קיבל את כלל המידע לגבי הסיכונים הכרוכים בניתוח ותוכן המסמך עליו חתם לא הוסבר לו כלל. נוסף על כך, לא הובאו לידיעתו סיכונים מיוחדים שנגעו למצבו הספציפי – קוצר ראייה גבוה,

על רקע חוסר הניסיון המצטבר בהקשר זה בארץ. בית המשפט המחוזי פסק כי היה קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הסכמתו של המשיב לעבור את הניתוח. לקביעתו, הייתה קיימת מידה גבוהה של הסתברות שהמשיב היה בוחר שלא לעבור את הניתוח לו היה ער לסיכונים.

בנסיבות אלה, משלא גילתה המערערת למשיב את שחובה היה עליה לגלות, היא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והפרה זו קשורה בקשר סיבתי לנזקיו של המשיב. בקביעת הפיצויים קבע בית המשפט כי על המערערת לפצות את המשיב עבור הנזקים שנגרמו על ידה ולא בגין נכותו הכוללת. בית המשפט קבע כי המשיב הוכיח את זכאותו לפיצויים בשני ראשי נזק: הפסד השתכרות בעתיד וכאב וסבל. בגין אלו נפסק סכום של 450,000 ₪. על כך הערעור.

טענות הצדדים בערעור

המערערת טענה, כי מן החומר הרפואי שהוצג במשפט, ומחוות דעת המומחים, עלה כי לא קיים קשר סיבתי בין הניתוח שבוצע בעינו של המשיב לבין הנזק שנגרם לו. נזק זה מקורו במצב עיניו של המשיב, ללא כל קשר לניתוח. לטענתה, בית המשפט קבע בפסק דינו "חידוש רפואי" בהתבסס על נתונים סטטיסטיים שאין להם ביסוס רפואי או מדעי. המערערת סברה, כי לא הייתה כל חובה להעמיד את המשיב על הסיכון שיאבד את ראייתו, וזאת מן הטעם שסיכון כזה אינו קיים כלל. לדעתה, לא הייתה כל מניעה רפואית לנתח את עינו של המשיב, על אף קוצר הראייה הגבוה שממנו סבל ולא הוכח שהניתוח בוצע ברשלנות. לחלופין, טענה המערערת כי סכום הפיצויים גבוה מידי.

המשיב תמך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דיון והחלטה - סמיכות הזמנים מעידה על קשר סיבתי

בית המשפט העליון דחה את הערעור. בפסק הדין נכתב כי סמיכות הזמנים בין הניתוח בעינו השמאלית של המשיב, ובין הנזק שנגרם לכושר הראייה באותה עין, לימדה על קיומו של קשר סיבתי. השופט דחה את טענתה של המערערת בדבר צירוף מקרים בין סמיכות הזמנים לניתוח לבין קרות הנזק. הוא ציין כי יתכן שהמשיב היה סובל מהדימום בשלב זה או אחר של חייו בכל מקרה, אך בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי, ההסתברות הסטטיסטית לכך שהדימום בעינו של המשיב היה נגרם במועדו אלמלא הניתוח שבוצע זמן קצר קודם לכן באותה עין, היא נמוכה.

המערערת טענה כי לא היה מקום לקבוע את קיומו של הקשר הסיבתי על סמך חישוב זה, אך השופט דחה טענתה. במקרה דנן, סמיכות הזמנים בין הניתוח לנזק, הנתונים הסטטיסטיים וחוות דעת המומחים חיזקו את הטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח לדימום. בנסיבות המקרה, השופט קבע כי לא היה צורך, וספק אם היו די ראיות, על מנת לקבוע, כי הייתה התרשלות באופן שבו בוצע הניתוח או בבחירה לנתח את המשיב לאור מצבו.

עם זאת, לא היה בקביעה זו כדי לפטור את המערערת מאחריות. זאת, משום שלכל הפחות ניתן היה לקבוע כי המערערת הפרה את חובתה לתת למשיב את מלוא המידע הרלבנטי לעניינו, ולקבל את הסכמתו מדעת. עובדה זו נקבעה על ידי בית המשפט המחוזי והשופט בערעור תמך בה.

לא ניתנה הסכמה מדעת

בנסיבות המקרה, המערערת הייתה חייבת ליידע את המשיב טרם ביצוע הניתוח בדבר הסיכונים והסיבוכים האפשריים. השופט ציין כי לו המערערת הייתה עושה זו, והמשיב היה בוחר בכל זאת לעבור את הניתוח, אז סביר להניח שלא היה בסיס לחיובה ברשלנות, ללא הוכחת התרשלות בטיפול.

לדעת השופט, בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי המערערת חבה מכוח עוולת הרשלנות לפצות את המשיב על הנזק שנגרם לו. משכך, קבע השופט כי אין לקבל את הערעור בנושא זה. גם בסכום הפיצויים לא נמצא מקום להתערבות, זאת היות והסכום הכולל שנפסק למשיב נבע מנסיבות העניין ולא הייתה עילה לשנותו.

לסיכום, בית המשפט העליון דחה פה אחד את הערעור היות והמערערת לא הוכיחה כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו, וחייבה בהוצאות שכר טרחת עורך הדין של המשיב.