האם פיצויים בגין רשלנות רפואית למרות שהנזק היה נגרם בכל מקרה?

דרגו את המאמר

רשלנות גרמה לנזק בכליות למרות שהנזק היה נגרם בכל מקרה בשל מצב בריאותי קודם

שופט בית המשפט העליון, א' ריבלין, קיבל את ערעורו של אדם שתבע בנזיקין את המשיבה, אשר העניקה לו טיפול רפואי רשלני בעבר ובשל כך נגרם נזק לכליותיו. המערער הגיש את תביעתו בגין רשלנות רפואית לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט הנ"ל קיבל את התביעה וקבע כי 20% מנזקו של המערער נגרם בשל אשמו התורם. על סמך קביעה זו חושב שיעור הפיצויים שהגיע למערער. סכום זה הינו נשוא הערעור.

בית המשפט המחוזי פסק כי אלמלא הרשלנות, המערער היה מגיע למצב של אי ספיקת כליות, שבע שנים לאחר התרחשות האירוע בפועל. בנוסף, נקבע כי המערער סבל גם טרם הטיפול הרשלני מבעיות רפואיות שונות, ביניהן בעיות לב עקב ניתוח מעקפים שעבר.

בגין בעיות אלו אף נקבעה למערער נכות בשיעור של 62% על ידי המוסד לביטוח לאומי, והוא צמצם את שעות עבודתו בצורה משמעותית. על פי תקצירי רשומות מס הכנסה, נקבע כי רמת הכנסתו עמדה על סכום חודשי ממוצע של 2,634.46. סכום זה היה שונה באופן משמעותי מתצהירו של רואה החשבון שהוגש על ידי המערער. לפי תצהיר זה, המערער השתכר סכום שנתי של 316,148 ₪. בית המשפט ציין כי המערער הגיע להסכם עם מס הכנסה לפיו הוקטנה השומה באופן משמעותי והעלה תמיהות באשר למניע של פעולה זו.

על רקע ממצאים אלו נקבע כי המערער זכאי לפיצויים בסך של 450,000 ₪ בגין כאב וסבל ואובדן השתכרות. נוסף על כך, נפסק לו סכום גלובאלי של 150,00 ₪ בגין עזרה סיעודית לעבר ולעתיד. סכום נוסף, של 50,000 ש"ח, נפסק על דרך האומדן, בגין הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד. גם בגין הוצאות רפואיות נפסק סכום של 10,000 ₪ על דרך האומדן. בית המשפט ציין כי המערער לא הגיש ראיות מספקות בעניינים אלו, וכי חלק מהוצאותיו של המערער הן בגין תחלואיו הקודמים, אך למרות זאת פסק לו פיצוי.

המערער: "הפגיעה בכליות גרמה לנזק משמעותי למרות המצב הבריאותי הקודם"

המערער השיג על פסק הדין בעניין גובה הנזק. לדידו, הקביעה לפיה הפער בין אי ספיקת הכליות בפועל לבין אי ספיקת הכליות אלמלא הרשלנות עמד על שבע שנים, שגויה. לא זאת אף זאת, קביעה זו עמדה בסתירה לממצאי בית המשפט המחוזי בהחלטה לעניין החבות.

לטענתו, למרות מצבו הרפואי טרם המחלה, הפגיעה בכליותיו הסבה לו נזק משמעותי יותר מהמשתקף בשיעור הפיצויים. לעניין אבדן כושר ההשתכרות, המערער טען כי המשיבה עצמה נקבה בסכום פיצוי גבוה יותר וביטוח לאומי אף הוא הכיר באבדן כושר עבודה מלא. בשל כך, היה ראוי לפסוק סכום גבוה יותר. גם בגין כאב וסבל טען המערער כי יש להעלות את גובה הפיצוי לסך של 2 מיליון ₪ בהתאם למגמת הפסיקה של העלאת סכום פיצוי בגין ראש נזק זה.

המערער הגיב לטענת בית המשפט המחוזי באשר לגובה שומת מס הכנסה וטען כי רשויות המס היו אלה שיזמו את הליך שינוי השומה. לדבריו, הוא היה בעל עסק עצמאי שהניב הכנסות גבוהות ואלמלא הרשלנות היה יכול להמשיך לעבוד עד גיל 70 שנים ויותר. המשיבים תמכו בהשארת פסיקת בית המשפט המחוזי על כנה וטענו כי לא היה מקום להתערבות.

בית המשפט: "אין מקום להתערב בפסק הדין"

השופט ציין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה מבוסס ברובו על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט. כמו כן, בשל העובדה שהמערער לא הביא ראיות מספקות, בית המשפט נדרש לחישובים על דרך האומדן. לאור כל אלו, נטיית בית המשפט העליון הייתה שלא להתערב בסכומים שנפסקו אלא אם מדובר היה בטעות או סטייה משמעותית ממתחם הסבירות.

השופט בחן האם הייתה טעות שכזו במקרה דנן. הוא פסק כי בנוגע לקביעה בקשר הקדמת המצב של אי ספיקת כליות בשל התרשלות המשיבה ב – 7 שנים, לא היה מקום להתערבות. השופט הוסיף כי גם הממצא בדבר מצבו הבריאותי של המערער טרם האירוע הרשלני לא הצדיק התערבות.

השופט ציין כי אין כל ספק באשר לפגיעה ביכולתו של המערער עקב בעיית הכליות, ובכלל זה גם הקדמת אי ספיקת הכליות בשבע שנים. עם זאת, ראשי הנזק הממוניים לא בהכרח שיקפו את מלוא הפגיעה במערער וזהו כשל מובנה בפסיקת הפיצויים בדיני הנזיקין.

השופט הוסיף כי דרך להתמודד עם כשל זה היא באמצעות פסיקת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים. אולם, כל עוד היה מדובר בפסיקת פיצויים עבור נזקים ממוניים, היה על בית המשפט לפעול על פי הכללים. במקרה דנן, לאור ממצאי הערכאה הקודמת, יכולת ההשתכרות של המערער טרם האירוע הרשלני הייתה נמוכה. נוצר רושם של הפרזה מצד המערער בדבר יכולותיו הכלכליות. משכך, לא היה מקום להתערב אף בסך הפיצוי בגין ראש הנזק של אבדן השתכרות.

יש לקבל הערעור בכל הנוגע ל"משטר הדיאליזה" עקב הרשלנות

עם זאת, למרות כל האמור לעיל, השופט ציין כי אין להתעלם מהעובדה שלמערער נגרם נזק משמעותי שהתבטא בכך שכליותיו הגיעו למצב של אי ספיקה שבע שנים קודם למועד שבו הייתה תוצאה זו מתרחשת ממילא. במשך שבע שנים אלו, היה על המערער להתמודד עם משטר דיאליזה עקב רשלנות המשיבים.

עובדה זו הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי בפסיקת הפיצויים, ולו בראש הנזק הלא ממוני. לכן, בנסיבות המקרה ובהתחשב באשמו התורם של המערער, קבע השופט כי יש להוסיף לפיצוי הראש הנזק של כאב וסבל סכום של 100,000 ₪.

לסיכום, בית המשפט העליון קיבל את הערעור באופן חלקי ופסק כי יש להעלות את סכום הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל, אך לא בשאר התחומים.