סגירת דלת רכב על אצבעות אינה נחשבת לתאונת דרכים

דרגו את המאמר

תאונת דרכים בהגדרתה הינה מאורע שבו נגרמו לאדם נזקי גוף עקב שימוש ברכב למטרות תחבורה. לעיתים, עולה השאלה האם התאונה ארעה בנסיבות המהוות תאונת דרכים על פי הגדרה זו.

במקרה זה, התובעת ירדה מרכב בנה לאחר סיום הנסיעה, נשענה על משקוף דלת הרכב אשר נסגרה על אצבעה. כתוצאה מכך סבלה התובעת משבר באצבע. לדידה, המקרה נפל בגדר הגדרתה של תאונת דרכים ולכן מגיע לה פיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, תשל"ה – 1975.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי התאונה ארעה כאשר היא החלה לרדת מהרכב בסיום הנסיעה. לטענתה, היא לא זכרה פרטים על אותה נסיעה, כגון שעת הנסיעה והמקום ממנו הגיעה באותה נסיעה. חוסר הבנתה ויכולתה לענות על השאלות באו לידי ביטוי הן בתצהירי עדותה והן בחקירתה הנגדית. כתוצאה מכך, הורתה השופטת למחוק את תצהירה. יתרה מזאת, עדים שונים מטעם התביעה, ביניהם ילדיה של התובעת, לא זכרו פרטים מדויקים על מהות הנסיעה ובעדויותיהם התגלו סתירות עובדתיות שונות.

מנגד, טענו הנתבעים, כי התאונה לא נכנסת להגדרת תאונת דרכים וזאת לאור העובדה כי היא התרחשה עת התובעת ובני משפחתה עשו שימוש ברכב לא ככלי תחבורה אלא כמקום מפגש חברתי. לטענת הנתבעים, בדרך זו נחסך מבנה (הנכה) של התובעת הצורך לצאת מן הרכב ולעלות לבית התובעת.

החלטת בית המשפט - הרכב שימש כ"מקום מפגש" ולא מדובר בתאונת דרכים

לאור העדויות השונות, בית המשפט פסק כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר העובדה כי ירדה מהרכב מיד לאחר הנסיעה. אי לכך, בית המשפט בדק האם העובדה כי התובעת נפגעה בעת ששהתה בתוך הרכב החונה עונה על הגדרת "תאונת דרכים".

לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים ופרשנותו הרחבה בפסיקה, כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי ברכב החונה במקום מותר, עצם שהותו ברכב אינה מהווה שימוש ברכב מנועי ולכן אין הוא זכאי לתבוע פיצוי על פי חוק הפיצויים. זאת ועוד, גם אם מדובר בשימוש ברכב מנועי, לא מדובר בשימוש למטרות תחבורה, המהווה תנאי נוסף לתחולת ההגדרה כפי שמופיעה בסעיף 1 לחוק.

על הלכה זו חזרו בתי המשפט פעמים רבות, הן בקביעה כי אדם שנכנס למשאיתו במטרה ליטול ממנה מצית סיגריות וברדתו מתא הנהג מעד ונפל לא זכאי לפיצוי על פי חוק, והן במקרה בו אדם ישב ברכבו החנה במקום מותר נפגע כתוצאה מהתנגשות של רכב אחר ברכבו. פסיקות אלו תואמות את תכליתו של החוק הנועד להעניק פיצוי לניזוק ולו בשל העובדה כי בעת השימוש ברכב למטרות תחבורה, נכנס אותו אדם בגדר סיכונים מסוימים הנובעים מהובלת אנשים או מטענים בכלי רכב.

במקרה דנן, בית המשפט החליט כי השימוש שעשתה התובעת ברכב לא היה למטרת תחבורה ובהכרח לא היה שימוש המכניס את הרכב ונוסעיו בגדר הסיכונים העלולים להיווצר בעת הובלת אנשים ממקום למקום. התובעת השתמשה ברכב כמקום מפגש עם בנה ולא לשם נסיעה – שימוש זה אינו יוצר סיכון תעבורתי המצדיק פיצוי לפי החוק.

לסיכום, בית המשפט קבע כי המקרה לא נכנס להגדרה של תאונת דרכים על פי סעיף 1 לחוק הפיצויים ולכן התובעת אינה זכאית לפיצוי על פי חוק זה. תביעת התובעת נדחתה והושתו עליה הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין של הנתבעים.