סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, שעניינו לשון הרע על ציבור, קובע:

 

"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה, אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

 

"…כל ציבור שיהיה קרבן של השמצה, יהודי או נוצרי - אם בישראל הוא מותקף, יתן לו החוק אותה הגנה שאנו ואבותינו חיפשנו בגלות. (מתוך דברי שר המשפטים  דב יוסף, כאשר הציג בפני הכנסת את חוק לשון הרע (ד"כ 37 (תשכ"ג) 2404.)

 

חוק איסור לשון הרע, היוצר איזון בין זכותו של כל אדם להתבטא בחופשיות, כזכות מכרעת בכל משטר דמוקרטי, לבין זכותו של כל אדם לשם טוב, יצר מנגנון להגנה על שמו הטוב של כל "ציבור" שאיננו מאוגד כתאגיד.

לעניין החוק, ציבור או חבר בני אדם, הינם כל קבוצת אנשים לה מכנה משותף כלשהו (מקצועי, אתני, דתי וכד').

 

נדגיש, כי אותו מנגנון שיצר סעיף 4 לחוק, שונה מזה המגן על שמו הטוב של אדם. בשעה שאדם, הרואה עצמו נפגע ע"י פרסום זה או אחר, יכול לבחור בין שני מסלולים אותם מאפשר לו החוק, שונה הדין לגבי קבוצה או חבר בני אדם המלינים כי יצאה דיבתם.

 

חוק איסור לשון הרע מאפשר לאדם (לרבות תאגיד) לבחור בין הגשת תובענה אזרחית בו הסעד הנתבע הוא סעד כספי, לבין הגשת קובלנה פלילית בו ההליך, כמו הסעד, שונים בתכלית. נציין, כי בחירה במסלול אחד, אינה סותמת את הגולל מפני בחירה מקבילה במסלול האחר.

 

 

סעיף 4 לחוק, קובע כי לשון הרע שנאמרה, נכתבה או פורסמה בכל דרך אחרת על ציבור, לא תהווה עילה לתובענה אזרחית. רוצה לומר- קבוצה אשר פורסמו כנגדה דברי לשון הרע, איננה יכולה לפנות אל בית המשפט ולתבוע סעד כספי מאותו מפרסם. הדרך היחידה, כך קובע החוק, העומדת בפני אותה קבוצה היא לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולבקש ממנו לפתוח בהליך פלילי כנגד אותו מפרסם.

 

נראה, כי החוק אשר קבע מנגנון רחב להגנה על שמו הטוב של כל ציבור לו מכנה משותף כלשהו, צמצם אותו משמעותית בכך שהתנה כל הגשת תלונה באישור היועץ המשפטי לממשלה.

 

במאמר מוסגר יצוין, כי היועץ המשפטי לממשלה טרם נתן אישור כזה בכל שנות קיומו של חוק איסור לשון הרע.

 

 

השאלה המרכזית הצריכה להישאל, כך קובעת הפסיקה, הנה האם היחיד, בהיותו יחיד, נפגע מאותו פרסום שהשמיץ את כל הקבוצה. בכדי לבחון זאת יש לבחון את מאפייני הקבוצה, את גודלה, זהות המשתייכים אליה, ואת אופי הפגיעה.

 

ככל שמספרה של חברי הקבוצה גדול יותר, יתקשו חברי הקבוצה להוכיח כי הפרסום פוגע בהם באופן אישי.

 

להלן, נסקור את הפסיקה, כפי שהתפתחה, בעניין זה:

 

בפסק הדין בעניין בעניין שטרנהל נ' היועץ המשפטי שניתן בשנות החמישים, נפסק כי פרסום המשמיץ עורכי דין, כמרים או פונדקאים, לא יקים בדרך כלל זכות לתביעה אישית מצד אדם השייך לאחת הקבוצות.

 

בפרשת ועד עדת הספרדים בירושלים נ' יעקב ארנון, הכיר בית המשפט בזכות תביעה אישית לחברי הקבוצה, לאחר שקבע כי  ניתן לייחס את אותה לשון הרע, אשר כינתה את 12 חברי הועד "אנטי ציונים" ליחידי הקבוצה.

 

לסיכום, נביא פסק דין מעניין בעניין זה אשר ניתן בביהמ"ש המחוזי בפרשת פרופ' משה צימרמן נ' מאיר גרוס שם הגישו שניים מתושבי בית-אל שהתנדבו לשירות מילואים פעיל ביחידת סיור באזור יהודה ושומרון תביעה על הוצאת לשון הרע נגד פרופ' משה צימרמן בגין פרסום בעיתון שבו אמר את הדברים הבאים:

"חיילים שמתנדבים במיוחד לשירות בשטחים נתפסים כגיבורים כשבעצם ניתן להקביל את רוח ההתנדבות הזאת לרוח ההתנדבות של גרמני שהתנדב לשירות באס. אס.".

כל קבע בעניין זה ביהמ"ש:

 

 המושג 'ציבור' הנזכר בסעיף 4 לחוק נושא אופי משולב - משפטי ועובדתי.
...
על פניו, יש, על כן, לבחון האם הפגיעה הנטענת בתובענה זו נעשתה כלפי 'ציבור' שהיחידים המרכיבים אותו אינם ניתנים לזיהוי. אם כן, כי אז הפגיעה - באם תוכח - כוונה לגוף גדול של אנשים בלתי מזוהים ואינה בת-תביעה, או שמא מדובר ב'ציבור' המורכב מיחידים אשר נוכח אופיו והיקפו ראוי לראות כל אחד מהנמנים עליו כיחיד הנפגע מלשון הרע. אם כך הדבר, שוב אין מדובר בפגיעה ב'ציבור' אלא בפגיעה ביחידים המרכיבים אותו ציבור, ובנסיבות כאלה עשויה להיות לכל אחד מהם עילת תביעה על הפרת איסור לשון הרע, כשם שזו היתה עומדת אילו כוונה לשון הרע במישרין אל אותו יחיד. במצב דברים כזה, מתייחסת לשון הרע לקבוצה של 'יחידים רבים' להבדיל מציבור שבו היחידים מאבדים את זהותם ואת מעמדם המשפטי כנשואי לשון הרע."