רשלנות רפואית הוכחה אך קשר סיבתי לא - התביעה נדחתה

דרגו את המאמר

עיוורון בעין בגין רשלנות רפואית

על מנת לקבל פיצויים בגין רשלנות, מכל סוג שהיא, ובגין עוולות אזרחיות אחרות, יש להוכיח נזק. אולם, הוכחת הנזק אינה השלב היחידי בדרך ועל התובע להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין קרות האירוע הנזיקי, או ביצוע העוולה, לבין הנזק עצמו. לא פעם, התובע לא עומד בהוכחת רכיב הקשר הסיבתי ותביעתו נדחית, עם כל הצער שבדבר.

במקרה דנן, התובע נפגע בעינו במהלך משחק בשרוך משקולות של וילון שבתוכו היו בדידי עופרת. הוא הובהל לבית החולים ונבדק על ידי רופא, שם אובחן כי העין נפגעה בפציעה חודרנית והוא נותח על מנת לסגור את הפצע. לאחר הניתוח התפתחה תגובה דלקתית. רק כעבור שבוע, בוצע צילום רנטגן, בפעם הראשונה, שהראה קיומו של גוף זר מתכתי בעין. שבוע לאחר מכן בוצע ניתוח להוצאת הגוף הזר. למרות כל הטיפולים שניתנו לתובע, הוא נותר עיוור בעינו ונקבעה לו נכות רפואית בשיעור של 35%.

התובע הגיש תביעה בגין רשלנות רפואית כנגד בית החולים המטפל. תביעתו נדחתה בבית המשפט המחוזי בשל היעדר קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני לנזק, ועל כך ערער התובע לבית המשפט העליון.

רקע

בית המשפט המחוזי קבע כי הטיפול שניתן לתובע על ידי הרופאים היה רשלני. רשלנות זו באה לידי ביטוי בכך שצילום הרנטגן ובדיקות נוספות נערכו רק כעבור שבוע מיום אשפוזו של התובע. עד אז לא ידעו הנתבעים על הימצאותו של גוף זר בעין, לא שקלו את אפשרויות הטיפול השונות ולא העבירו לתובע ולהוריו את מלוא האינפורמציה לשם קבלת חוות דעת נוספת.

למרות קביעת קיומה של רשלנות נדחתה תביעת התובע. זאת היות ונקבע כי לא היה קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני לבין נזקו של התובע. בית המשפט קבע כי הנתבעים הוכיחו שכאשר התובע הגיע לבית החולים הוא כבר היה עיוור בעין הפגועה, ומצבו היה בלתי הפיך.

בית המשפט קיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים לפיה התובע התעוור בעת פציעתו עם חדירתו של הגוף הזר לעינו וכי עם קבלתו לבית החולים היו סיכויו לשוב ולראות בעין הפצועה אפסיים או קרובים לאפס. התובע הסתמך בתביעתו ובערעורו על חוות דעת המומחה מטעמו. לפיה, העיוורון ממנו סבל התובע עת הגיע לבית החולים בפעם הראשונה לא היה בלתי הפיך.

החלטת בית המשפט העליון

בית המשפט העליון ציין כי הערכאה הקודמת העדיפה את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים. חוות דעת זו נתמכה בממצאים עובדתיים אודות אופן הפגיעה בעין, בספרות מקצועית בנושא ובניסיונו העשיר של המומחה במקרים אלו. זאת לעומת ניסיונו הדל של המומחה מטעם התביעה, אשר עסק בפציעות חודרות לא קשות ולא במקרים דומים למקרה התובע.

המומחה מטעם התביעה עצמו הסכים כי לפי המאמרים הרפואיים שהוצגו לו, סיכויי התובע לשוב ולראות בעינו היו קלושים, אלא שהוא חלק על המסקנה שעלתה מהמאמרים. עם זאת, לעמדתו לא היה עיגון בספרות המקצועית. נוסף על כך, המומחה מטעם התביעה היה ער לאפשרות שכתוצאה מפגיעת הגוף הזר שחדר לעין נגרם ניתוק של עצב הראיה, שהביא לעיוורון מיידי ותמידי, במיוחד, כשאותו הגוף היה גדול ומהיר דיו כדי לגרום לכך.

צירופם של כל אלה הוביל למסקנה, כי בית המשפט המחוזי לא טעה בהעדיפו את עמדת המומחה מטעם הנתבעים. בית המשפט העליון פסק כי ממצאי הניתוח השני שנערך לתובע להוצאת הגוף הזר תמכו גם הם בעמדת מומחה הנתבעים. בגיליון הניתוח נרשם כי הגוף הזר היה במרחק מילימטר עד שניים מעצב הראייה וכי הרופא המנתח ראה את ההרס של הרשתית ועצב הראייה.

כלומר, הניתוח להוצאת הגוף הזר לימד על פגיעה בעצב הראיה וברשתית, פגיעה שהתאימה לממצא שנמצא בבדיקות ולחוות דעת מומחה הנתבעים. בית המשפט העליון ציין כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לגבי היעדר הקשר הסיבתי הייתה קביעה עובדתית מובהקת. קביעה זו התבססה על טענות הצדדים, התרשמות ישירה מהעדים, העדפת חוות דעת רפואית מבוססת ועוגנה בחומר הראיות ובפרט, עדות מומחה הנתבעים. משכך, לא נמצאה כל עילה להתערב במסקנות בית המשפט המחוזי.

בסופו של יום, בית המשפט העליון פסק כי עם כל הצער שבדבר, ערעורו של התובע נדחה, וקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה לא היה קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לנזקו של התובע נותרה על כנה.