רשלנות רפואית בלידת עכוז ופסיקת פיצויים

דרגו את המאמר

רשלנות בלידת עכוז בשנת 1972

שופטת בית המשפט העליון, ד' דורנר, קיבלה ערעור בנוגע לתביעה בגין רשלנות רפואית של זוג הורים וילדם אשר נולד בלידת עכוז כנגד הגורמים האחראים בלידתו. השופטת ביססה את קביעתה על העובדה כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה להראות שלא התרשלה ובכך הפכה את קביעתו של בית המשפט המחוזי שדן בעניין.

המערער נולד בשנת 1972. הייתה זו הלידה השמינית של אימו. מהתיק הרפואי עלה, כי האם הגיעה לבית החולים לאחר תשעה חודשי הריון. בבדיקת האם אובחן העובר במצג עכוז - רגליים. הלידה החלה למחרת בשעות הצהריים והסתיימה כעבור חצי שעה. המערער נולד עם קשיי נשימה, אובחן רפיון בשריריו, גפיו היו כחולים, ונקבע לו אפגר ברמה 5. בתיק הרפואי לא נרשם דבר על מהלך הלידה.

כעבור שבוע, הופנה המערער למחלקה האורטופדית בבית החולים בשל שיתוק חלקי של הידיים ותזוזה של אחת מחוליות הצוואר. הרופא המפנה רשם כי "בלידת עכוז - הידיים נשארו גבוה והוצאו בקושי". כעבור חודש שוחרר מבית - החולים. המערער סבל מנזק מוחי, צליעה ושיתוק חלקי של הידיים. בשל כך הגיש הילד תביעה, יחד עם הוריו, כנגד בית החולים, בטענה כי נכותו נגרמה בשל רשלנות רפואית של הרופא שיילד אותו.

בית המשפט המחוזי סקר את חוות הדעת שהוגשו מטעם המומחים וקבע כי הנזק למערער נגרם בלידה, שכן ידיו של המערער התרוממו במהלך הלידה. במצב זה, שליפת העובר היא מאוד מסובכת ועלול היה להיגרם נזק, גם אם הדבר היה נעשה על ידי מומחה. מדברי המומחים עלה כי לו היה הדבר קורה בימים אלו, היו מחליטים לבצע ניתוח קיסרי. אולם, בשנה בה נולד המערער, לא היה מקובל לבצע הליך זה, ועובר אשר היה נולד במצג עכוז – רגליים, כשל המערער, היה מיולד בלידה רגילה. אם המערער העידה כי חשה שהמיילד מושך את העובר.

הימנעות מניתוח קיסרי בשנת 1972 לא הייתה רשלנות רפואית

בית-המשפט המחוזי קבע, כי לפי הפרקטיקה הנהוגה בשנת 1972, הימנעות מביצוע ניתוח קיסרי לא הייתה רשלנית, וכי לידת המערער נעשתה בזהירות המספקת ובמיומנות נאותה לפי ההליכים הרפואיים שהיו מקובלים אז. לכן, התביעה נדחתה.

המערער השיג על קביעה זו וטען כי הנזק נגרם כתוצאה ממשיכה מוקדמת של הרגליים, אשר גרמה להתרוממות ידי העובר, וכי האיסור על משיכת הרגליים היה ידוע היטב כבר בשנת 1972.

המשיבה לא חלקה על כך שבעת לידתו של המערער האיסור על משיכת רגליים מוקדמת היה ידוע. היא טענה כי משיכת רגליו של המערער בעת הלידה לא הוכחה. שכן, התרוממות ידי העובר יכולה הייתה לקרות מעצמה, ולא ניתן היה לצפות אותה, ואילו עדות האם בדבר תחושה של משיכה אינה יכולה לשלול אפשרות כזאת. לחלופין נטען, כי לא הוכח שהתרוממות הידיים היא שגרמה לנזק.

דיון

‎מעדויות המומחים עלה בבירור, כי הדרך הראויה ליילד עובר במצג עכוז - רגליים הייתה בלידה רגילה, לרבות האיסור למשוך ברגליו על מנת למנוע התרוממות הידיים. דרך זו הייתה ידועה ומקובלת בשנת 1972. כיום, הנוהל מורה על לידה בדרך של ניתוח קיסרי. מחומר הראיות עלה כי הנזק נגרם למערער כתוצאה מהקשיים לחילוצו, ואלו התעוררו בשל התרוממות ידיו. המומחה מטעם המערער אף הסביר זאת באופן מפורט בעדותו.

השאלה שהתעוררה היא האם ידי העובר התרוממו בשל משיכה מוקדמת של רגליו, דבר שהיווה מעשה רשלני, או שמא הדבר אירע ללא סיבה חיצונית - תופעה שגם אם לא הייתה שכיחה, הייתה מוכרת. השופטת קבעה כי בעניין זה תחושתה של האם לא הייתה מספקת להוכחת משיכת הרגליים על - ידי הרופא - המיילד.

מנגד, לא הובאה ראיה המוכיחה על התרוממות הידיים ללא התערבות חיצונית. זאת היות והרופא - המיילד לא הובא לעדות, ובתיק הרפואי לא נרשם מאומה על מהלך הלידה. בנוסף, כפי שעלה מהפנייתו של המערער למחלקה האורטופדית, הלידה הייתה מסובכת וקשה, ובמהלכה נגרם נזק ליילוד.

העברת נטל הראיה בגין העדר רשומה רפואית

השופטת סברה כי במצב עניינים זה היה צורך להכריע בדין על - פי נטל ההוכחה. היא ציינה כי ככלל, נטל ההוכחה היה מוטל על המערער. אולם, ההימנעות מניהול רשמים רפואיים הדרושים לבירור העובדות שבמחלוקת, ללא הסבר משכנע, גרם להעברת נטל ההוכחה למשיבה.

במקרה דנן, אם המערער נכנסה לבית החולים עם עובר בריא ויצאה ממנו כשעימה היה תינוק שנפגע בעת הלידה. האם לא יכולה הייתה לדעת את המקור לכך. מנגד, הרופא המיילד, יכול היה לדעת מדוע התרוממו ידי העובר והיה עליו לרשום זאת בתיק הרפואי. הוא לא עשה כך, ולא ניתן לכך כל הסבר.

השופטת קבעה כי בנסיבות אלו, לא היה צורך להכריע בשאלת משמעו של הנטל המועבר. שכן, בין אם הנטל היה נטל הבאת הראיות ובין אם היה נטל השכנוע, עבר הנטל על כתפי המשיבה שלא עמדה בכך. היא לא הביאה ראיה כלשהי המבססת את האפשרות של התרוממות הידיים מעצמן, שכדברי המומחה מטעמה היא תופעה נדירה. לכן, ההסבר היחיד שנותר לאירוע זה היה מעשה רשלני. כלומר, משיכת רגליים מוקדמת על ידי הרופא - המיילד.

אי לכך, בית המשפט העליון קיבל את הערעור ברוב דעות, ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי המשיבה אחראית לנזקים שנגרמו למערער בלידתו. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לפסוק פיצויים והמשיבה חויבה בתשלום הוצאות משפט למערער.