רשלנות באבחון אבנים בכיס המרה, האם פיצויים?

דרגו את המאמר

תביעה בגין רשלנות באבחון אבנים בכיס המרה

שופט בית המשפט העליון, א' ריבלין, דחה את ערעורה של אישה שתבעה את רופא המשפחה שלה, בטענה כי התרשל בעבודתו ולא אבחן במועד כי היא סובלת ממחלה בכיס המרה. דחיית הערעור נבעה מהיעדר עילה וטעם להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי בירושלים, שדחה אף הוא את התביעה.
 

המערערת ביקרה אצל המשיב, רופא המשפחה שלה, פעמים רבות בין השנים 1984 ו – 1994 והתלוננה על בעיות גופניות שונות וכן קשיים נפשיים הכרוכים במתח, הפרעות שינה ודיכאון. בשנת 1992 פנתה המערערת לבית החולים בשל כאביה ואובחנה כסובלת מצהבת. בבדיקות שנערכו לה נמצאה היוצרות באזור הכבד וצינור מרה חסום.

לאחר שלושה שבועות, המערערת אושפזה ונותחה. במהלך הניתוח הוציא הצוות הרפואי אבן מכיס המרה שלה. בעקבות זאת, עברה המערערת ניתוח שני ואובחן כי היא סבלה ממחלת אבנים קשה בכיס המרה. עקב אבחון זה, המערערת נזקקה לבדיקות וטיפולים שונים. לדידה, היה על המשיב לגלות את מחלתה בשלב מוקדם בהרבה. לטענתה, לו היה מגלה את המחלה קודם, היו נחסכים ממנה סבל, ניתוחים ונזקים.

בית המשפט המחוזי ניתח בהרחבה ובפירוט את הראיות וחוות הדעת מטעם המומחים. הוא סקר את הנוהג וההלכות הנוגעות לעניין וקבע כי לא הייתה התרשלות במעשי המשיב בתחילת הטיפול. לקביעתו, המשיב אבחן וטיפל באופן סביר במערערת לאורך השנים הראשונות. במספר בדיקות כלל לא היו תסמינים לבעיה בכיס המרה וכאשר עלה חשד זה אצל המשיב, הוא שלח אותה לביצוע אולטרא סאונד.

המערערת הכחישה הפנייה זו, אך בית המשפט לא קיבל את ההכחשה. מתוצאות הבדיקה, כפי שהופיעו בגיליון הרפואי של המערערת, עלה כי הבדיקות היו תקינות. אולם, בשנים מאוחרות יותר, כאשר שבה המערערת והתלוננה על כאבי בטן, המשיב עצמו העלה חשש לבעיה בכיס המרה, אך לא הורה על ביצוע בדיקות מתאימות.

הייתה רשלנות אך לא קשר סיבתי

בית המשפט קבע כי בהתנהגות זו, התרשל המשיב. עם זאת, נבחנה גם שאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין נזקי המערערת. נקבע כי בהקשר זה, נטל הראיה היה על המערערת, שלא הוכיחה בנסיבות העניין כי היה קשר סיבתי בין התרשלות המשיב לבין נזקיה. בית המשפט מצא חיזוק לקביעה זו בעובדה כי המחלה ממנה סבלה המערערת הינה מחלה נדירה וספק רב אם ניתן היה לאבחן את המחלה גם אם הייתה עוברת את הבדיקות. על כן, התביעה נדחתה.

המערערת סברה כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר דחה את התביעה. לדידה, המשיב התרשל באופן טיפולו, לא אבחן את מחלתה, לא ביצע בדיקות והתייעצויות כנדרש ולא ניהל רישומים רפואיים הולמים. לדידה, התרשלותו של המשיב היא שהביאה לצורך בביצוע ניתוחים מסובכים ותהליך החלמה ממושך שהיה כרוך בסבל. המערערת הוסיפה כי נטל הראיה היה מוטל, במקרה זה, על המשיב, וזאת מכוח סעיף 41 לפקודה ודוקטרינת הנזק הראייתי. המשיבים טענו כי אין להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

החלטת בית המשפט העליון

השופט ריבלין הדגיש כי תביעתה של המערערת, והערעור גם כן, נסבו בעיקר על טענתה של המערערת כי המשיב לא אבחן במועד את מחלתה, וכי בשל כך נגרם לה סבל רב, היא נזקקה לניתוחים מסובכים ונותרה עם נכות צמיתה. בית המשפט המחוזי ציין כי סבלה של המערערת לא היה מוטל בספק, אולם לא היה מקום להאשים בכך את המשיב אלא את המחלה.

קביעת בית המשפט המחוזי באה לאחר ניתוח מעמיק ומפורט של הראיות, ושל עדויות המומחים שנשמעו. רוב קביעותיו היו עובדתיות, והתבססו על התשתית העובדתית והרפואית שנפרסה בפניו לרבות חוות דעתם של המומחים. בית המשפט המחוזי בחר להעדיף את חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבים, על פני חוות דעת המומחה מטעם המערערת, אשר נכתבה ללא עיון בכרטיסה הרפואי, לא נתמכה בספרות מקצועית, והתבססה בעיקר על דברי המערערת עצמה. במקרים כאלו, הדגיש השופט, אין בית המשפט העליון נוהג להתערב בהחלטה ולא נמצאה כל עילה לסטייה מכלל זה.

למרות חוסר בהירות ברישומים - לא יעבור נטל הראיה

השופט הוסיף כי אמנם היה חוסר בהירות ברישומי המשיב, אך הדבר לא גרם להעברת נטל הראיה לכתפיו, כדברי בית המשפט המחוזי. נוסף על כך, גם במידה והמשיב אכן התרשל בטיפול במערערת, הוכח כי לא היה קיים קשר סיבתי בין התנהגות המשיב לנזקי המערערת ולכן החלטת בית המשפט המחוזי נותרה על כנה.

לסיכום, בית המשפט העליון בשבתו כערכאה לערעורים ציין כי פסיקת בית המשפט המחוזי נכונה וצודקת בנסיבות העניין. לא נמצא כל מקום להתערב בקביעת העובדות השונות, שהתבססו על תשתית ראייתית מהימנה. אי לכך, הערעור נדחה ברוב קולות ובנסיבות המקרה, לא היה צו להוצאות.