דחיית תביעת רשלנות רפואית בלידה (שיתוק מוחין) בשל התיישנות

דרגו את המאמר

דחיית תביעה בגין רשלנות רפואית בלידה בשל התיישנות

ישנם מקרים בהם נגרם לאדם נזק חמור ובלתי הפיך בשל אירוע מסוים. בשל כך, האדם הנפגע מגיש תביעה כנגד הגורמים האחראים בדרישת לפיצויים בגין הנזק. אולם, ישנם מקרים בהם תביעה זו נדחית, לא עקב היעדר הוכחת העילה, אלא עקב התיישנות התביעה.

במקרה דנן, התובע נולד בשנת 1971 וזמן קצר לאחר הלידה התברר כי הוא נולד עם שיתוק מוחין ופיגור שכלי. שיתוק המוחין עצמו נגרם כתוצאה מחוסר אספקת חמצן לעובר סמוך לפני צאתו לאוויר העולם, עקב צניחת חבל הטבור. הרופאים חילצו את העובר בניתוח קיסרי והצליחו להחיותו, אך נותרו לו נזקים נוירולוגים בלתי הפיכים. על כך התביעה.

טענות הצדדים

התובעים ייחסו לנתבעים מעשי ו/או מחדלי רשלנות שגרמו לחוסר אספקת חמצן וכתוצאה מכך, לנזקים נוירולוגים קשים. נזקים אלו הינם בלתי הפיכים וגרמו לתובע פיגור שכלי קשה שהפך אותו לאדם סעודי ותלוי לחלוטין בזולתו.

הנתבעים הכחישו כל התנהגות רפואית רשלנית מצדם במהלך הלידה ואחריה. לדידם, על פי הידע, המכשור והניסיון הרפואי שהיו קיימים בעת הלידה, הטיפול הרפואי שניתן לאמו של התובע היה סביר ומקובל בנסיבות העניין. לכן, לא היה מקום ליחס להם כל אשמה או רשלנות בצניחת חבל הטבור ובלידת העובר במצב של חוסר אספקת חמצן.
הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה ועל כן יש לדחותה.

דיון והחלטה - האם התביעה התיישנה?

בית המשפט פתח את הדיון בשאלת ההתיישנות. הנתבעים טענו כי תקופת ההתיישנות על התביעה חלפה בתחילת שנת 1996. כלומר, 25 שנה לאחר לידת התובע. אולם, התביעה הוגשה לבית המשפט בתחילת שנת 1997, למעלה משנה לאחר מכן, ולכן חלה התיישנות ויש לדחות את התביעה.

המסגרת הנורמטיבית הייתה חוק ההתיישנות. לפי ס' 10 לחוק, מרוץ ההתיישנות לגבי תביעה ממונית של קטין מתחיל עם הגיעו לגיל 18 ומסתיים לרוב כעבור 7 שנים. במקרה דנן, התובעים הגישו את התביעה לאחר שמלאו לו 25. לטענתם, לא היה צריך למנות ברצף פרק הזמן של 7 השנים את הימים מהיום שמלאו לו 18. התובעים טענו כי מרוץ ההתיישנות התחיל רק עם היוודע העובדות שהיוו את עילת התביעה.

עובדות אלו נודעו לתובעים, לטענתם, רק בשנת 1993. לכן, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התביעה טרם התיישנה. לטענתם, העובדות נודעו לתובעים כאשר קראו כתבות בעיתונים על מקרים דומים שהעלו בהם חשד כי תהליך הלידה לא התנהל כראוי ורק אז החלו בבירור העניין ואיסוף חומרים. אולם, בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי גרסת התובעים לא הוכחה באופן אמין, ובכל מקרה, אין בכך כדי להצביע על גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה באותה שנה.

זאת היות ועם קריאת הכתבות, התובעים גילו על מקרים דומים ולא על עובדות הנוגעות למקרה דנן. על פי הראיות השונות, הוכח כי עובדות אלו נודעו לתובעים כבר סמוך לאחר לידת הבן, שנים רבות לפני 1993. למרות זאת, התובעים לא נקטו בצעדים נוספים על מנת לברר ביסודיות את הסיבות שהצביעו על ההליך הבלתי תקין של הלידה ועל קיומה, או אי קיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעים.

בית המשפט קובע - מרוץ ההתיישנות לא נפסק

על פי החלטת בית המשפט, נסיבות אלו לא הפסיקו את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק. התובעים הוסיפו וטענו כי גם לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות לא היה צריך למנות את תקופת ההתיישנות, אלא מהיום בו מונה לתובע אפוטרופוס. הלה מונה לתובע רק בשלהי שנת 1994 על פי החלטת בית משפט. על פי הסעיף, מרוץ ההתיישנות מושעה לגבי תקופה שלא היה על התובע אפוטרופוס, ואם היה, אין להחשיב את התקופה בה טרם נודע לו בדבר העובדות המהוות את עילת התביעה.

בית המשפט ציין כי בסעיף חוק זה ביקש המחוקק להגן על זכויותיו המשפטיות של חולה נפש על ידי השעיית מרוץ ההתיישנות עד למועד בו ימצא אדם מטעמו שידאג לענייניו. הוראה זו הורחבה על ידי בית המשפט העליון גם על הלוקים בשכלם שאינם חולי נפש ולכן הוחלה גם על מקרה זה. מניתוח לשון החוק, בית המשפט פסק כי המחוקק לא השעה את מרוץ ההתיישנות לגבי כל חולה נפש באשר הוא באופן גורף, אלא רק לגבי אלה שלא היה מי שידאג לענייניהם בתקופה מסוימת.

במקרה זה, היה לתובע במשך כל ימי חייו מי שידאג לענייניו ולזכויותיו - הוריו. הם היו האפוטרופוסים הטבעיים שלו עד הגיעו לגיל הבגרות ולאחר מכן המשיכו לדאוג לענייניו וזכויותיו עד למועד התביעה. למעשה, גם לאחר שפקעה האפוטרופסות הטבעית, המשיכו הורי התובע לשמש כאפוטרופוסים למעשה.

תפקיד זה הוכר כפעילות של אפוטרופוס לכל דבר ועניין, גם אם לא מונו באופן רשמי על ידי בית המשפט. בית המשפט החליט, כי במצב זה, לא היה ניתן למנות את תקופת ההתיישנות שבמהלכה לא היה לתובע אפוטרופוס מיום שמלאו לו 18 ועד 1994, כטענת התובע. בית המשפט הוסיף כי בהוראת סעיף 11 לחוק אין אבחנה בין סוגים שונים של אפוטרופסות וכולם הוכרו על ידי המחוקק כמספקי דאגה והגנה על זכויות החסוי.

השעיית מרוץ ההתיישנות על ידי המחוקק כפי שמופיעה בסעיף 11 לא כוונה רק למקרים בהם לא היה אפוטרופוס שמונה על ידי בית המשפט, אלא למקרים בהם לא היה אפוטרופוס מכל סוג. בית המשפט פסק כי היעדר מינוי פורמאלי של אפוטרופוס מטעם בית המשפט לא יכול היה למנוע מהורי הקטין את הגשת התביעה.

כלומר, מינוי הורי התובע בשנת 1994 כאפוטרופוסים היה מיותר ובלתי נדרש לצורך הגשת התביעה. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלו, תקופת ההתיישנות החלה מהיום בו מלאו לתובע 18 שנה, כפי שנקבע בחוק. עקב מסקנה זאת, והעובדה כי התובעת ידעה את העובדות המהוות את עילת התביעה מאז לידת בנה, חלה התיישנות על התביעה.

לסיכום, בית המשפט פסק כי התובעים המתינו תקופה ארוכה מידי טרם פנו לבירור זכויותיהם, מעבר לתקופה המוכרת בחוק. על כן, נקבע כי אין להזדקק עוד לתביעתם מחמת התיישנות. בית המשפט דחה את התביעה מטעם זה, ללא בחינת רשלנות הנתבעים במהלך לידת התובע ופסק כי בנסיבות העניין אין צו להוצאות.