תאונת דרכים- איבוד שליטה והתהפכות, ברכב
| דרגו את המאמר |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
| ||
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
א. רקע
- התובע, יליד שנת 1947, טוען לנזקי גוף עקב תאונת דרכים מיום 1.3.01, לאחר איבוד שליטה והתהפכות, ברכב בו נהג.
הנתבעות חבות על פי פוליסת ביטוח מתאימה, לפצות התובע בגין נזקי הגוף משימוש ברכב בו נהג, בזמן התאונה.
2. אין חולק כי לתובע ארעה תאונת דרכים אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה וכי בתאריך 19.3.02 קבעה ועדה של המוסד לביטוח לאומי, לתובע, דרגת נכות של 10% יציבה מיום 1.6.01, לפי תקנה 37(7)א לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 ובשל הגבלה בתנועות עמוד השדרה המתני בצורה קלה.
ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, דחתה את עררו של התובע.
ב. החבות
3. טרם נתייחס לטענות ב"כ הצדדים לענין הנזק, מס' מילים אודות החבות.
בכתב ההגנה הכחיש ב"כ הנתבעות כי לתובע רשיון נהיגה תקף ליום האירוע והוסיף בהגינותו כי הנתבעות, קיבלו "מסמך" מאת התובע והנתונים נבחנים על ידם.
בסיכומיו ציין ב"כ הנתבעת כי אכן התובע אוחז ברשיון נהיגה (עמ'9), אולם טען כנגד כשרות הרשיון; על פי הטענה, מאחר שהוכח כי התובע אינו יודע קרוא וכתוב בעברית, תמוה כיצד נבחן ויכל היה לקבל את רשיון הנהיגה; ב"כ הנתבעות שהיה מודע לכך שנושא כשרות הרשיון לא הועלה בכתב ההגנה, טען בסיכומיו, כי העובדה אודות אי ידיעת השפה לא היתה ידועה במועד בו הוגש כתב ההגנה והוא נתון שעלה בשלב שמיעת הראיות בלבד.
4. מאחר שנושא כשרות הרשיון לא הועלה בכתב ההגנה ואף לא נדרש תיקונו בשלבים מאוחרים יותר, גם לא לאחר שב"כ הנתבעות נחשף לתשובותיו של התובע, אין בפני פלוגתא הטעונה הכרעה בענין זה ועל כן יש לקבל את עמדת ב"כ התובע כי שאלת החבות, חדלה להיות שאלה שנויה במחלוקת. בכל מקרה, על הטוען לאי כשרות בנסיבות דנן, רובץ הנטל להוכיח הטענה וזאת לא הוכח.
ג. הנזק
5. ככלל, התרשמתי כי התובע מסר נתונים עובדתיים אמיתיים, ככל שאלה התייחסו לעובדות שהתובע יכול היה להעיד עליהן מידיעתו האישית.
כאן המקום להדגיש כי התובע התייחס בעדותו לתופעות גופניות שונות שלטענתו הופיעו אצלו אחרי התאונה (עמ' 5 ש' 5 לפר' מיום 3.5.04), ואולם, יובהר, כי אין באמינות עדות התובע לבדה כדי להכשיר את חלק העדות המתייחס לנושאים שברפואה הניתנים להוכחה אך ורק בדרך הקבועה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975; לכן, מאחר שעסקינן בקביעת נכות על פי סעיף 6ב לחוק האמור, ומאחר שהמוסד לביטוח לאומי קבע את נכותו של התובע לפי תקנה 37(7)א לתקנות – בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השידרה המותני והעמידה על שיעור של 10%, הרי שאין מקום להביא בחשבון, במסגרת פסיקת הפיצוי, את החומר הרפואי שצורף לתצהיר התובע להוכחת איזשהוא ענין שברפואה.
גם תלונות התובע בדבר כאבי הראש, העיניים, הסחרחורות הדימומים מן האף, כאבי הצואר והרגל שחלקם באו בפני המל"ל, לא סיפקו את המל"ל, לצורך קביעת נכות בהקשרים אלה ולא הוכח, בנסיבות הענין, קיומו של קשר סיבתי בינם לבין התאונה עצמה ( 28 ש' 28- 29).
6. באשר למשקל תצהיר התובע מספר מילים; התובע ביקש במהלך חקירתו מתורגמן בשל הקושי להבין את השאלות וציין כי הוא קורא עברית "דרך התורה", אבל "קשה לי" (עמ' 4) ולכן הושלמה חקירתו במועד נוסף בסיוע מתורגמנית לשפה האמהרית; יאמר, כי על אף הקושי לחקור את התובע בשפה העברית, עדיין, היה התובע מסוגל להתבטא הגם שבאופן בסיסי בלבד וגם המעסיק העיד כי הצליח "לתקשר" עם התובע בדיבור סבלני ואיטי תוך הדגמה פיזית של העבודה לתובע (עמ' 13 ש' 28); יחד עם זאת, אישר התובע כי אינו מסוגל לקרא את הכתוב בתצהירו (עמ' 5 ו- 6 לפר' מיום 3.5.04); לכן בנסיבות אלה, נראה כי לא יהיה זה נכון לבסס ממצא עובדתי על יסוד האמור בתצהיר ככל שהמידע לא נתמך בדברי התובע בעדות שבפני או בראיה אחרת.
דברי בכ' התובע, בדבר אופן עריכת התצהיר כפי שנאמרו לפרוטוקול או בסיכומיה, אינם בבחינת עדות ואינם יכולים להוות מקור לביסוס ממצא עובדתי בנסיבות אלה כשבכ' הנתבעות מתנגד לקבל את תוכן הצהרות בכ' התובע.
7. גם עדותו של עת/2 – מר אלכס רוד, הממונה על התובע ומנהל המפעל באשקלון בו עבד התובע, היתה אמינה; העד העיד שלא על יסוד תצהיר והתרשמתי מעד הגון שמסר עובדות אמיתיות.
שכר התובע עובר לתאונה
8. לעניין בסיס השכר הקובע לצורך חישוב הפסדי השכר לעבר, ב"כ התובע טענה כי שכרו החדשי הממוצע של התובע עובר לתאונה היה 3,818 ₪ (נכון לחודש מאי 2001) וזאת לאחר שהמוסד לביטוח לאומי קבע כי שכרו הרבע שנתי של התובע עמד על סך של 11,453 (נספח ט"ו לתצהיר התובע).
9. אף שהתובע לא המציא תלושי שכר, לא חלק ב"כ הנתבעות על כי בבסיס החישוב יעמדו נתוני המוסד לביטוח לאומי, אולם טען כי אין לכלול ריבית בשיערוך השכר ויש להסתפק בהוספת תוספת היוקר בלבד בשיעור של 80% מן המדד ובכך להעמיד את הבסיס לחישוב על סך של 3,054 ₪.
כאן יאמר כי אכן יש להתייחס לשכר התובע לאחר ניכוי מס ואילו בעניין הריבית כפי שמקובל , יוצמד השכר למדד המחירים לצרכן בתוספת הריבית או הריבית מאמצע התקופה הרלוונטית, לפי התקופה והענין.
10. נוכח הסתמכות שני הצדדים על נתוני המוסד לביטוח לאומי בנוגע לשכר התובע, ניתן לקבוע כממצא כי השכר החדשי הממוצע של התובע, עובר לתאונה, אכן עמד על סך של 3,818 ₪ ומאחר והתובע קיבל מאת המוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה כמפורט בתעודה נ/2, יש להסכים כי אכן שכרו של התובע עמד על השיעור האמור ואף שלא הוצגה ראיה ישירה הממצא ניתן להקשה, באופן נסיבתי.
שכרו של התובע עובר לתאונה, בצירוף להפרשי ההצמדה למדד המחירים לצרכן, נכון ליום פסק הדין עמד על סך של 4,213 ₪ ובנתוני הניזוק – 3,877 ₪ נטו.
הנכות התיפקודית
11. אין חולק כי התובע עבד עד ליום התאונה כפועל יצור שכיר בחברת וולפמן תעשיות באשקלון. על פי עדותו של עת/2 מר אלכס רוד הממונה על התובע, עסק התובע בייצור מוצרים מבטון, כגון צינורות ותאי בקרה ותפקידו של התובע היה פיזי וכלל טיפוס על סולם, הרמת יריעות בגובה של כ-3 מטרים, הלבשתן על צינור הבטון וכיסוי הצינורות וכן תיקוני טיח שונים על הצינורות עצמם (עמ' 14 ש' 25-30).
התובע העיד כי עבד אצל וולפמן מספר שנים והדבר מתישב עם עדות עת/2 לפיה התובע עבד במפעל כ 4-5 שנים; לדברי עת/2 התובע היה מגיע מידי בוקר ומבצע את תפקידו עם תפוקות יפות וכן לדבריו, התובע הפסיק את עבודתו במפעל עקב תאונת הדרכים מאחר שהתלונן על כאבים וצלע אם כי לא זכר במדויק את סדר התרחשות הדברים (עמ' 9 ש' 14-19).
העד ציין כי כמו בכל מקרה של עובד השב לעבודה לאחר תאונת עבודה, המעסיקה ביררה, גם במקרה זה, את מצבו של התובע ולאחר שקיבלה חוות דעת רפואית לתיק העובד האישי של התובע לפיה התובע לא יכול היה להמשיך לעבוד באותה עבודה פיזית שביצע, המעסיקה לא המשיכה להעסיק את התובע משום שלא היתה מוכנה לקחת על עצמה אחריות להמשיך ולהעסיקו את התובע בעבודות פיזיות ולכן הוצא לתובע מכתב פיטורין (עמ' 11 ש' 6-23 ועמ' 14 ש' 12-16).
גם התובע העיד כי לא שב לעבודה (עמ' 4 ש' 7), ואולם לדבריו סבל ממגבלות שונות שאף אם התובע סבור כי נגרמו בשל התאונה, לא ניתן לקבוע לגביהן כי הן תולדה מתאונת הדרכים; התובע התלונן על פגיעות החורגות מקביעת המל"ל ולא הוכח כי עמדת המעסיקה שלא להמשיך ולהעסיקו לא נבעה ממכלול תלונותיו, אם כי סביר להניח שגם הנכות כפי שהוכחה עקב הגבלת תנועת עמוד השידרה המתני, גם אם קלה, היתה חלק ממרכיבי ההחלטה, ואם למשל, התובע התלונן על דימומים מן האף ופגיעות בצואר, לא אוכל להתיחס לכך כאל תופעה שהינה תולדה מן התאונה בשל היעדר ראיות מתאימות.
ניתן לאמר כי הנכות כפי שנקבעה, ובנסיבות בהן עסקינן בתובע בן 54 במועד התאונה, עולה מאתיופיה שהעברית אינה שגורה בפיו, שעסק בעבודות הכרוכות במאמץ פיזי, גוררת עמה פגיעה תפקודית העולה על השיעור הרפואי; בתוך כך הבאתי בחשבון את עדות עת/2, מר רוד, לפיה באחד הימים פגש אותו התובע ברחוב, הוא ביקש לחזור לעבודה, העד השיב לו שאם הינו כשיר לעבודה פיזית ניתן יהיה לבחון את הדבר אולם התובע לא עמד איתו בקשר לכך (עמ' 15 ש' 5-6). הנתבע התיחס לכך בעדותו ואישר כי הועלה נושא החזרה לעבודה אך לדבריו רופא אסר עליו להרים "דברים כבדים" (עמ' 17 ש' 17-18).
לכן, כאשר שוקלים את הטענות לכאן ולכאן ובהביאי בחשבון את הלכת בנסיבות הענין הילכת גירוגיסיאן (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמני ואח' פד"י נב(3) 792), נראה כי ראוי יהיה להעמיד את שיעור הנכות התפקודית, בשל התאונה, על 15%.
הפסדי שכר לעבר
12. באשר להפסדי העבר, יש להביא בחשבון שתי תקופות, הראשונה בה היו הפסדי השכר מלאים ובשניה בה עמדו על שיעור של 15% כמידת הפגיעה התפקודית.
יצויין כי התובע השתכר מאז לפיטוריו מהבטחת הכנסה בשיעור של כ-2,880 ₪ לחודש ולא שב להשתכר מעמל כפיים.
13. הוכח במידה הנדרשת מתובע במשפט אזרחי, כי יש להעמיד את התקופה בה לא היה מסוגל התובע לשוב לעבודה, על התקופות שהוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי, קרי, מיום התאונה – 1.3.01 ועד 31.5.01 היינו, 91 ימי אי כושר כמפורט בנספח ט"ו – אישור על תשלומים מאת המוסד לביטוח לאומי. יש גם היגיון כי בעקבות הפגיעות מתאונת הדרכים נזקק התובע לתקופת מנוחה בהיקף שהוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי. לפיכך, בתקופת אי הכושר יש להעמיד את הפיצוי לתובע בגין הפסדי השכר על מלוא ההפסד בניכוי מס (ב"כ התובע התיחסה לתקופת אי הכושר הראשונה באופן שונה, אולם לאור מסקנתי אין לכך השפעה על התוצאה).
כמו כן, ניתן להתיחס גם לתקופה שעד לפיטורין כאל תקופה בה הפסדי השכר של התובע היו מלאים ובשל התאונה; התובע ניסה לשוב לעבודה אולם לא הצליח להשתכר ממנה וגם עת/2 העיד כי התובע לא עבד מאז לתאונה ועד פיטוריו ומכל מקום אין לצפות כי בנתוניו וקודם שפוטר היה עליו למצא מקור תעסוקה אחר כל עוד מעמדו כלפי המעסיקה לא נקבע.
לכן סביר להניח כי לפחות עד פיטוריו בפועל, היינו ,חמישה חדשים – עד 31.7.01 היו הפסדי השכר מלאים:
19,385 ש"ח= 5 חודשים X 3877
ובצירוף לריבית כחוק – 23,479 סה"כ.
14. תקופה שניה, ממועד הפיטורין 31.7.01 ועד יום פסק הדין, 55 חדשים :
31,985= 55 חודשים X 15%X 3877
ובצירוף לריבית מאמצע התקופה הרלוונטית – סך של 35,000 ₪.
הפסדי שכר לעתיד
בשוקלי את טענות הצדדים ובנסיבות הענין, ונוכח העמדת הנכות התפקודית על שיעור של 15%, כפי שצויין, יש לחשב את שיעור הגריעה משכר התובע בהתאמה בהוון ועד הגיע התובע לגיל 67.
לכן הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות לעתיד מגיע לסך של 49,577 ₪ (הפסד של 15% משכר התובע נכון להיום נטו –3,877 ₪, במכפלת מקדם הוון ל- 8 שנים - עד הגיע התובע לגיל 67).
עזרת זולת לעבר ולעתיד
15. התובע לא העיד לענין הסתיעותו בבני משפחה ולא הובאו ראיות לענין ההיקף ובני משפחת התובע לא זומנו מטעמו, יחד עם זאת, יש סבירות להניח כי בתקופה שלאחר התאונה לא יכל היה התובע לתפקד בכוחות עצמו בתקופת אי הכושר ואך סביר הוא כי נזקק לעזרת בני ביתו מעבר למידת התמיכה הניתנת על ידי בני משפחה בלא ציפיה לתמורה.
בנסיבות אלה, הנני מעמידה את סך הפיצוי לעבר על 3,000 ₪ (כ – 1,000 ₪ לכל חודש שלאחר התאונה לפי 30 ₪ לשעה 3 פעמים בשבוע לשלושה חדשים ).
לא הוכח כי התובע יזקק לעזרת הזולת בעתיד בעקבות הנכות מן התאונה ואין מקום לפסוק פיצוי לעתיד בגין ראש נזק זה.
ו. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
16. ב"כ התובע בסיכומיה טענה כי התובע נאלץ להשתמש במקל הליכה והוא מוגבל בניידותו ואולם אין הדבר עולה בקנה אחד עם קביעת המל"ל , אם כי ניתן להסכים כי המגבלה בתנועות עמוד השדרה עשויה לעיתים לגרום לתובע להמשיך ולהיזקק לטיפולים רפואיים בכאביו בעקבות נכותו.
ב"כ התובע צרפה לתצהיר התובע קבלות רבות בדבר רכישת תרופות ואולם לא הוכח קשר סיבתי בין היזקקותו של התובע לתרופות שרכש לפגיעות מן התאונה. לפיכך, בנסיבות אלה,וכאשר קיימת ממילא זכאות לתרופות מסוימות כחוק, מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בדרך של אומדן לעבר ולעתיד בשיעור של 1,000 ₪.
בענין הוצאות הנסיעה, ב"כ התובע צרפה קבלות לתיק בית המשפט. גם כאן לא הוכח קשר סיבתי בין ההוצאה לתאונה ואולם ניתן לאמוד את הוצאות הנסיעה לעבר ולעתיד בשל נכות התובע מן התאונה ולהעמידן על שיעור של 1,000 ₪ .
ז. כאב וסבל
17. עובר לפסיקת הפיצוי בגין כאבו וסבלו של התובע בעקבות התאונה, יש לקבל את טענת ב"כ הנתבעות כי אין להביא בחשבון את שיעור הנכות התפקודית כפי שייחס המוסד לביטוח לאומי - 2.5% נוכח הפעלת הוראת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (כב' הש' לוין, ע.א. מס' 516/86, אררט ואח' נ' אזולאי ואח' – בהפניית ב"כ הנתבעות).
נוכח קביעת הנכות הרפואית על ידי המוסד לביטוח לאומי, בשיעור של 10%, ונוכח כאבו וסבלו של התובע בעקבות התאונה, בנסיבות העניין, הנני מעמידה את סך הפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה על סך של 13,731 ₪, נכון למועד פסק הדין.
ח. סוף דבר
18. העולה מן המקובץ הוא כי נזקי התובע הינם כדלקמן:
הפסד שכר לעבר – 58,479 ₪.
הפסד שכר לעתיד – 49,577 ₪.
עזרת זולת- 3,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעה- 2,000 ₪.
כאב וסבל- 13,731 ₪.
19. לפיכך, הנני מורה כדלקמן:
א. הנני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך של 126,787 ₪.
ב. מסכומים אלה יש לנכות את דמי הפגיעה וגימלת הנכות שקיבל התובע מן המוסד
לביטוח לאומי כמפורט בתעודת עובד הציבור נ/2 על נספחיו ולאחר שיערוכם.
ג. כמו כן תישאנה הנתבעות באגרת המשפט ובשכ"ט עו"ד על פי כללי לשכת עורכי הדין.
ניתן היום כ"ד בשבט, תשס"ו (22 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.
|
דינה כהן, שופטת |
008677/02א 135 תמר סידרנסקי
