רוקחת עברה שתי תאונות דרכים ודרשה פיצויים מהביטוח

דרגו את המאמר

התובעת, ילידת 1964, הינה רוקחת במקצועה. עברה שתי תאונות דרכים, האחת בשנת 2009, והשנייה בשנת 2013. בעקבות נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה משתי התאונות, היא הגישה תביעה לפיצויים נגד חברת הביטוח של הרכב. בית משפט השלום בהרצליה נדרש להכריע בעניין כימות הנזק ולחשב את סכום הפיצויים בתאונות הדרכים.

בחודש ינואר 2009, סיימה התובעת את יום עבודתה כרוקחת ברשת סופר פארם, ונסעה להתעמל כהרגלה במכון כושר באזור מגוריה. בתום האימון, היא החלה בנסיעתה הביתה, אך אז אירעה תאונת הדרכים הראשונה.

התובעת טענה כי בעקבות התאונה, היא חשה כאבים בצוואר ובכתף, בגינם אושרו לה שמונה ימי מחלה מהעבודה. היא לא אושפזה בבית חולים, אלא עברה טיפולי פיזיותרפיה, במסגרת קופת חולים, ובהמשך עברה טיפולים במסגרת פרטית.

הפסיכולוג המליץ לנסות לחזור לשגרת החיים טרם התאונה

בנוסף לנזקי הגוף, התאונה גרמה לתובעת נזק נפשי, והיא אובחנה כסובלת מפגיעה פוסט טראומטית. בהמלצת הפסיכולוג, היא נרשמה שוב לאותו מכון כושר, על מנת לחזור לשגרת חייה טרם אירעה התאונה, אך לדבריה, היא אינה היתה מסוגלת להיכנס למכון עקב פחדים וחששות, והמנוי בסופו של דבר הופסק. עוד הוסיפה כי במקביל לטיפול הפסיכולוגי, היא נוטלת תרופות פסיכיאטריות להפחתת החרדות.

בשנת 2013, עברה התובעת תאונת דרכים שנייה. למרבה המזל, היא לא נפגעה פיזית, אולם לטענתה הפגיעה הנפשית התעצמה, וגרמה לה לסבל רב, ואף השפיעה על רמת התפקוד. כך למשל סיפרה, כי לעיתים קרובות היא חשה חסרת מנוחה ומתחילה לבכות במהלך עבודתה, ללא כל סיבה נראית לעין.

עוד הוסיפה כי הינה אם חד הורית, וכיום בהיותה בת 50, היא מתקשה לבצע את עבודות משק הבית בכוחות עצמה בשל הפגיעה בכתף, ואינה מסוגלת לממן סיוע של עוזרת.

אין קשר בין הדלקת בכתף לפציעתה של התובעת בתאונת הדרכים

לתובעת מונו שני מומחים רפואיים, האחד בתחום האורטופדיה, והשני בתחום הפסיכיאטריה. המומחה הראשון קבע כי כשנתיים לאחר התאונה אובחנה התובעת כסובלת מדלקת הגיד הדו ראשי בכתף, אולם לא נמצא קשר סיבתי בין הכאבים בכתף לפגיעתה בתאונה, על כן קבע המומחה כי לא נותרה כל נכות צמיתה בתחום האורתופדי כתוצאה מהתאונה הראשונה והשנייה.

המומחה בתחום הנפשי קבע כי לא נמצאו תסמינים השייכים לתסמונת פוסט טראומטית, אלא סימנים קלים של חרדה, קוצר סובלנות, ונטייה להסתגרות, אשר על פי חוות דעתו מצב זה לא מחייב טיפול נפשי מסודר, לפיכך המומחה העריך את נכותה הנפשית בשיעור של 5% בלבד.

חברת הביטוח תפצה את התובעת בסך של 40,000 שקלים

בית המשפט קיבל את חוות דעתם של המומחים, והשתכנע כי לתובעת לא נותרה נכות תפקודית בשיעור גבוה בעקבות התאונה. עוד התרשם כי לאחר שמונה ימי מחלה היא שבה למקום עבודתה, ואף במהלך השנים שכרה עלה בהדרגה, על כן היא אינה זכאית לפיצוי בגין הפרשי שכר לעבר.

בסופו של דבר העמיד בית המשפט את סכום הפיצויים שתשלם חברת הביטוח לתובעת בסך של 40,000 שקלים, בגין הפסד שכר לעתיד, הוצאות ניידות ועזרת הזולת ופיצוי בגין כאב וסבל עבור שתי התאונות.

ת"א 16267-10-11