תאונת דרכים ללא מגע עם הרכב הפוגע, האמנם?

פעמים רבות נפגעים אנשים בתאונות דרכים כאשר אין כל מגע בין הרכב לבינם. לדוגמא, האם הולך רגל אשר נפל ברחוב, בעקבות מנוסה מרכב חולף שנע במהירות בקרבתו, מהווה תאונת דרכים? האם רוכב אופנוע אשר נאלץ להסית את הכידון במהירות, בעקבות סטייה של רכב מנתיב הנסיעה, רשאי להגיש תביעת פיצויים גם כנגד הנהג אשר בגינו נגרמה התאונה?

המגע הפיסי בין הנפגע לבין הרכב איננו המבחן אשר קובע האם בתאונת דרכים (על פי משמעותה בחוק הפיצויים) מדובר. למעשה, המבחן הרלבנטי לעניין זה הוא מבחן הסיכון. שופט בית המשפט העליון בדימוס, יצחק אנגלרד, התייחס לכך בספרו "פיצויים נפגעי תאונות דרכים" (מהדורה שלישית, תשה"ס, עמ' 154).

"החוק במשפט הישראלי איננו דורש מגע פיסי ואין להטיל ספק בכך כי תאונת דרכים יכולה להיגרם כתוצאה מענני אבק, מפולת אבנים, מסך עשן וכדומה. ההשפעה האמצעית של מכונית יכולה לבוא לידי ביטוי גם בסינוור, רעש מבהיל, הדף אוויר וכדומה", כותב אנגלרד.

      קראו עוד בתחום:

• תאונת אופנוע או תאונת אופניים - תביעה נדחתה
• נהג חדש נפגע בתאונת דרכים לאחר שנהג ללא מלווה
• תאונת דרכים בדרך לביצוע פשע - האם פיצויים?
• התלקחות ברכב כתאונת דרכים
• חזקת הרשות בנהיגה ברכב, מהי?

כאשר אין דרישה למגע פיסי, מערכת המשפט מנסה אפוא לתחום את גבולת המושג "גורם ממשי", אשר תפקידו ליצור את הסיבתיות המשפטית. לדוגמא, רוכב אופניים מתהפך בכביש וטוען לזכאות מכוח חוק הפיצויים וזאת משום שאיבד שיווי משקלו בגין תנועת הרכבים בכביש. למעשה, רוכב אופניים זה טוען כי התאונה לא הייתה מתרחשת לולא תנועת המכוניות הנ"ל (או תנועת מכונית ספציפית).

הדברים נאמרים בזהירות שכן יש להימנע מפתח בו כל נהג מכונית המעורב בתאונה יצביע על עצם קיום התחבורה בכביש כגורם מסייע לתאונה. אנגלרד סבור כי אין לייחס אחריות למאורע לכל מכונית אשר הייתה מצויה בזירת האירוע. הטוען להעדר מגע פיסי נדרש להוכיח כי התקיים בין המכונית המדוברת לבין התאונה קשר סיבתי – מהותי ומשפטי.

חוק הפיצויים אינו דורש מגע פיסי

אליעזר ריבלין הוסיף על דברים אלו בספרו "תאונת דרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים" (מהדורה שלישית, תש"ס, עמ' 224). "חוק הפיצויים איננו דורש את קיומו של מגע פיסי", כותב ריבלין, "ישנה דרישה לקשר סיבתי בין השימוש באותו כלי רכב לבין הנזקים הגופניים מהם סובל הנפגע".

השופט רובינשטיין הרחיב את הדברים בת"א 736/95 בכותבו כי ההיגיון הבריא נוטה לבדוק את השכנות בין הרכב המנועי לבין הניזוק (כדי לקובע את אמת המידה). המבחן הרלבנטי הוא השאלה – האם השימוש היווה גורם ממשי לנזק הגוף והאם מדובר בקשר סיבתי אליו התכוון המחוקק בחוק הפיצויים.

דוגמא לפסקי דין

ת"א (קריות) 2683/01 עומרי ג'מילה נ' מועצה מקומית נחף והדר חברה לביטוח בע"מ

במקרה זה דובר על קבוצת נשים אשר הנפגעת הייתה חלק ממנה. לטענת הנפגעת, רכב עבר במרחק של כמטר מקבוצת הנשים, וכתוצאה מכך נבהלו חברי הקבוצה וברחו לצידי הכביש. התובעת טענה כי במהלך הבריחה היא החליקה ונפלה על חצץ בשולי הכביש. בפסק הדין נכתב כי קיימת קירבה מספקת בין נסיעת הרכב לבין נפילת הנתבעת, ועל כן מדובר בתאונת דרכים.

בת"א (שלום - עכו) 1406/90 רוזנבליט נ' טוכנר

במקרה זה דובר על אישה אשר נפגעה תוך כדי שהיא חוצה כביש, כאשר רכבו של הנתבע מתקרב למעבר החצייה. בפסק דין זה נקבע כי נפילת התובע נגרמה כתוצאה מנהיגתו של הנתבע והתקרבותו במהירות אל מעבר החצייה. כמו כן, הנתבע בלם לפני מעבר החצייה בבלימת חירום. אי לכך, ניתן לקבוע כי נפילתה של התובעת נבעה מפחדה מן המכונית וניסיונה להימלט מפגיעה.