מידע רפואי שיש למסור לחולה לשם השגת הסכמה מדעת

דרגו את המאמר

המידע שיש למסור לחולה לשם השגת הסכמה מדעת:

פסקי הדין הראשונים שעסקו בשאלת ההסכמה מדעת, לא פירטו איזה מידע רפואי יש למסור. כמו כן, לא היה ברור המבחן שיש לנקוט בבוא בית המשפט להחליט האם היה צורך למסור לחולה מידע על סיכון מסוים. בעניין בר חי נ’ שטיינר אמר בית המשפט, כי יש לתת הסבר על הסיכונים העיקריים מחד, ועל הסיכויים העיקריים מאידך, אך לא פירט מהם אותם סיכונים או סיכויים שיש לפרטם.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע היה בין הראשונים לדון בשאלה זו, בעניין אסא בו נקבע כי הסיכונים שהחולה זכאי להיות מודע להם הם אותם סיכונים מהותיים, כלומר, אלה שאדם רגיל באותן נסיבות, היה נוטה לייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול.

כמו כן נאמר שם, כי יש להסביר לחולה את המשמעות של בחירה בטיפול מסוים מבין מספר טיפולים אפשריים, בעלי מידת סיכון שונה, או אי קבלת טיפול מוצע. לעומת זאת, בעניין קוהרי אמר אמנם שופט בייסקי כי יש חובה להביא למודעות החולה את הסיכונים המהותיים הכרוכים בהתערבות כירורגית, שעל פיהם תהיה לו אפשרות לבחור אם לעבור את הניתוח אם לאו, אך מהמשך דבריו משתמע, כי אין צורך למסור לחולה את שיטת הניתוח וטיבו משום שהחולה ממילא לא יכול להבינם.

בעוד שמפס"ד אסא עולה מבחן החולה הסביר, מדבריו של השופט בייסקי בקוהרי עולה מבחן הרופא הסביר. מבחן זה, הוא מבחן הפרקטיקה הרפואית המקובלת, נדחה על ידי הנשיא שמגר בעניין רייבי נ’ וייגל, בו נקבע כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול, כלומר, הועדף מבחן החולה הסביר.

הלכה זו חוזקה בעניין מור נ’ המכון למידע רפואי בע"מ, בו נפסק, כי המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל, כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא למסור למטופל את כל המידע הדרוש לאדם סביר כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע .

לעניין פרטי המידע שיש למסור לחולה, נקבע בעניין דעקה, כי על מנת שהסכמתו של חולה לטיפול
רפואי תהא "הסכמה מדעת", יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל חלופות טיפוליות סבירות לטיפול האמור.

פסקי דין שונים קבעו, כי יש צורך למסור מידע על בדיקות אולטרא סאונד מתקדמות, להבדיל מן בדיקה הסטנדרטית; שיעור התממשות הסיכון; קיומן של אסכולות רפואיות שונות החמרה אפשרית לאחר תקופה של שיפור מיד לאחר הניתוח; ועוד.

שאלה נוספת, שנדונה אך מעט בפסיקת בית המשפט העליון היא, מפני אלו סיכונים יש להתריע בפני המטופל במסגרת מסירת המידע לשם קבלת הסכמתו מדעת לטיפול - האם יש לכלול גם סיכונים רחוקים ונדירים. בעניין אלטורי הנ"ל, קבע בית המשפט העליון, כי הסיכון הכרוך בקבלת החיסון, אף שהוא עקרונית קיים, הוא רחוק ונדיר ביותר, בעוד שתועלתו וחיוניותו של החיסון לבריאותו של הילד אינם מוטלים בשום ספק.

בנסיבות אלו, חיוב המדינה להתרות בהורים מראש מפני סיכון כה רחוק אינו בבחינת דין רצוי. המסקנה היא, אם כן, שאין צורך ליידע את החולה בדבר סיכונים רחוקים ונדירים. השאלה היא, כמובן, מהו סיכון רחוק ונדיר.

בעניין קופת חולים כללית נ’ פנינה ידיד נאלצה המשיבה לעבור כריתת רחם, לאחר שעברה צילום של הרחם, במהלכו הוזרק נוזל. באותו מקרה היה מדובר בסיכון של 3.1%. להתפתחות דלקת שתחייב כריתת רחם, וסיכון זה התממש במקרה של המשיבה. השופט ד’ לוין קבע, כי סיכון זה אינו סיכון אפסי ולא ניתן להתעלם ממנו. זהו סיכון אשר "ראוי גם ראוי", כדבריו, להציגו לאישה בטרם מבצעים בה את הטיפול. בעניין זיווה מגד, שעובדותיו היו דומות, נפסק שיש ליידע את החולה גם על סיכון של 0.5%.

כיום ניתן למצוא את התשובה לשאלה, מהו המידע הרפואי שיש למסור לחולה על מנת לקבל את הסכמתו מדעת לטיפול בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, המעגן רבות מן ההלכות שנזכרו לעיל.

המונח "מידע רפואי" מוגדר באופן פתוח, לרבות:

• האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל,
• תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע,
• הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות,
• סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי,
• עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
  
  האם יוצא הרופא ידי חובתו במסירת המידע לחולה?

החוק קובע, כי המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות. קטעים מדוח הועדה לרשלנות רפואית.