תאונת אופניים והגשת תביעה נגד קרנית
| דרגו את המאמר |
|
דחיית תביעה נגד קרנית בגין תאונת אופניים
נפגעים בתאונות דרכים יכולים להגיש תביעה לפיצויים כנגד קרנית, וזאת כאשר זהות הרכב הפוגע אינה ידועה להם. תביעה נגד קרנית מהווה למעשה פיתרון עבור נפגעי תאונת פגע וברח. עניין זה הונח לפתחו של בית המשפט במסגרת תביעה שהוגשה על ידי רוכב אופניים. האם רכב חולף אשר צפר בעוצמה בעוברו ליד התובע הביא לנפילתו? האם במקרה זה קמה לרוכב עילה להגיש תביעת פיצויים וכיצד הוא יכול להוכיח טענותיו כאשר הוא היה העד היחידי למקרה?
התובע טען כי בעת שרכב על אופניו רכיבה ספורטיבית בכביש אשדוד-אשקלון, הגיחה לפתע מכונית מאחור וצפרה בעוצמה בסמוך אליו. לטענתו, הוא נבהל מהצפירה הפתאומית וכתוצאה מכך איבד את שיווי המשקל והתהפך. לדבריו, המכונית המשיכה בנסיעתה וספק אם הנהג שם לב לכך שהוא נפגע.
היות והאירוע התרחש במהירות, התובע טען כי הוא לא זיהה את פרטי הרכב, מספרו או זהות המבטח. אי לכך, בחר התובע במסלול של הגשת תביעה כנגד קרנית מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
קרנית: אירוע התאונה לא הוכח
קרנית טענה כי התובע לא נפגע בתאונת דרכים והאירוע נשוא התובענה אינו נכנס בגדר הגדרת סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט הציע לצדדים להגיע לפשרה ומשלא עלה בידיהם לגשר על הפערים ביניהם, נקבע התיק לשמיעת ראיות.
התובע העיד כי לאחר התאונה הוא ישב לצד האופניים למשך כרבע שעה ואז התאושש, עלה על אופניו ונסע לביתו – מרחק של שבעה ק"מ. כאשר הגיע התובע לביתו, הסיעה אותו אשתו לרופא ומשם הוא הופנה לחדר המיון. התובע לא זכר מה סיפר בדיוק לרופאים אך לדבריו מה שהיה חשוב להם הוא כי מדובר בתאונת אופניים ולא סיבת התאונה. התובע הוסיף כי בראיה לאחור הוא אינו מבין כיצד הצליח, חרף כאביו הרבים, לחזור הביתה ברכיבה.
משקלה של עדות יחידה
מדובר אפוא בעדות יחידה במשפט אזרחי. על פי סעיף 54 לפקודת הראיות, במידה ובית המשפט פוסק על סמך עדות יחידה, מוטל עליו לנמק בהחלטה מה הניעו לקבלת הגרסה כאמור. ב"כ התובע טען כי עדותה של אשתו מחזקת את אמינות גרסת מרשו וכן האישה לא נחקרה על עדותה. כמו כן, עורך הדין הוסיף כי התובע מסר גרסתו למשטרת ישראל מספר ימים לאחר התאונה.
במקרה דנן, בית המשפט ציין כי לא ניתן לתת משקל רב לעדותה של אשתו של התובע. עדותה לגבי אופן התרחשות התאונה הייתה עדות שמיעה אשר ניתנה כשלוש שנים לאחר האירוע. כמו כן, התלונה אשר הוגשה על ידי התובע במשטרה, עשרה ימים לאחר התאונה, לא העניקה אף היא סיוע לגרסתו.
קראו עוד בתחום זה:
בית המשפט קבע כי התובע לא דיווח על התאונה למשטרה בסמוך לאחר התרחשותה וזאת למרות שהייתה לו הזדמנות לעשות כן. מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט ניתן היה ללמוד כי 500 מ' ממקום האירוע הייתה מוצבת ניידת משטרה. כמו כן, הוכח כי התובע נתקל בניידת זו בדרכו הביתה. זאת ועוד, כאשר התובע הגיע לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים הוא ציין כי נפל מאופניו אך לא הוסיף דבר בנוגע לנסיעת המכונית בכביש. עדות לכך לא נמצאה גם בדברים שנאמרו על ידי התובע בחדר המיון.
מהימנות הגרסה, האמנם?
סעיף 53 לפקודת הראיות קובע כי ערכה של עדות בעל פה ו\או מהימנותן של עדים הם עניין הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט בוחן במקרים אלו את התנהגות העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט.
הדברים מקבלים משנה תוקף וזהירות כאשר עסקינן בעדות יחידה. בית המשפט משווה במקרים אלו את עדותו של העד עם הראיות האחרות ומנסה להגיע על יסוד זה לקביעת ממצאים. בחינת מהימנות עד עומדת על ארבעה מבחנים בסיסיים – מבחן ההתרשמות, מבחן ההשוואה החיצונית, מבחן האישיות ומבחן ההשוואה הפנימית (העמדת דבריו של העד במבחן הגיון ושכל ישר).
בית המשפט קבע כי בעניין ההשוואה החיצונית, דהיינו השוואת עדותו של התובע עם דברים אשר אמר לרופאים במרפאה ובחדר מיון, בתוספת העובדה שהתובע לא פנה למשטרת ישראל בהקדם האפשרי, מביאה למסקנה כי דין גרסתו להידחות.
פעם נוספת ניתן ללמוד כי היעדר דווח בנוגע לתאונת דרכים בבוא הנפגע מול גורמים רפואיים או גורמי החוק, בסמוך לאחר התאונה, עומד לתובע לרועץ. קל וחומר כאשר העדות להתרחשות התאונה הינה עדות יחידה של בעל דין מעוניין.
