פיצויים בעקבות תאונת דרכים עם רכב שחנה בשוליים בין עירוניים

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 2.0 מתוך 5

פיצויים בעקבות תאונה כאשר רכב חונה בשולי דרך בין עירונית

מי אחראי לפיצויי בעקבות תאונת דרכים שארעה בין רכב שחנה בשולי הכביש לבין רכב פוגע? סוגיה זו הונחה לפתחו של בית המשפט במסגרת תביעת פיצויים נגד חברות ביטוח של הרכבים המעורבים. מדובר ברכב אשר חנה בשוליה של דרך בין עירונית והתנגש בו רכב אשר סטה ממסלולו. כתוצאה מהתנגשות זו נגרמו לנוסע אשר ישב ברכב החונה נזקי גוף קשים.

מדובר בנסיעה בדרך בין עירונית כאשר נהג הרכב החונה עצר בצד הדרך בכדי לאסוף את הנפגע ושלושה נוסעים נוספים. בשל תקלה אשר אירעה ברכב במועד מאוחר יותר, עצר הנהג בשולי הדרך. הנהג התקשר לאחיו וזה הורה לו להמתין להגעתו. בעוד הנוסעים יושבים ברכב וממתינים, סטה הרכב הפוגע ממסלול נסיעתו ופגע במכונית החונה.

החזקה המרבה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובעת כי מאורע אשר נגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו הוא תאונת דרכים המטילה חבות על חברת הביטוח של הרכב החונה. במקרה דנן, בית המשפט המחוזי הסתמך על עדות בוחן התנועה המשטרתי אשר קבע כי חנייתו של הרכב במקום התאונה לא היוותה הפרעה לתנועה ולא יצרה סיכון תעבורתי. הבוחן הוסיף כי החנייתו של הרכב בשולי הכביש בשל תקלה איננה חנייה אסורה על פי חוק.

בית המשפט המחוזי בחן את עדויות הצדדים וקבע כי לא נעשה כל ניסיון לתקן את הרכב בעת שאירעה התאונה. מנוע הרכב החונה היה דומם ומפתחות המכונית הוצאו ממצת הרכב. לפיכך, נקבע בפסק הדין כי ישיבתו של התובע במועד התאונה ברכב לא הייתה קשורה לשימוש ברכב.

אי לכך, באין תחולה לחזקה המרבה בחוק בדבר חנייה במקום אסור, ומאחר ונקבע כי לא נוצר כל סיכון תעבורתי באופן חניית הרכב, קבע בית המשפט המחוזי כי מלוא האחריות לפצות את התובע בגין התאונה מוטל על חברת הביטוח של הרכב הפוגע.

בעקבות פסיקתו של בית המשפט המחוזי, הוגש ערעור על ידי חברת הביטוח של הרכב הפוגע לבית המשפט העליון. ערכאת הערעור בחנה את הסוגיה המשפטית אשר עמדה בפניה וקבעה כי יש לקבל את הערעור.

חניה אסורה, על פי נסיבות המקרה

בית המשפט העליון קבע כי למרות שהחניה בשולי הכביש הייתה מותרת בנסיבות המקרה, עדיין מדובר בסיכון תעבורתי שיש להתייחס אליו. השופטים קבעו בפסק דינם כי השאלה העקרונית היא האם חניה על פי דין, אשר יש בה סיכון תעבורתי, נכנסת לגדרי החזקה המרבה בסעיף 1 לחוק הפיצויים.

למעשה, יש שתי תשובות אפשריות לכך. הראשונה היא שכל חניה על פי דין איננה נכנסת לתחולת החזקה המרבה. התשובה השנייה היא כי יש לבחון את נסיבות המקרה וכאשר מדובר בסיכון תעבורתי למרות היעדר איסור בדין, חייב להיות לכך ביטוי בפסיקת בית המשפט.

      קראו עוד בתחום:

• עובד נפצע כאשר נתקל במיכלית חונה, האם תאונת דרכים?
• תאונת דרכים עם רכב חונה, מי ישלם פיצויים?
• האם המתנה ברכב בחניה מותרת היא שימוש ברכב מנועי?

"התשובה השנייה עדיפה בעיניי", כתב השופט תיאודור אור בפסק דינו, "אמנם, בדרך-כלל המונח איסור מכוון לאיסור על-פי דין, אולם כאשר בוחנים את תכלית חוק הפיצויים עולה שהחוק אימץ את מבחן הסיכון התחבורתי".

נקבע כי מבחן הסיכון התחבורתי הוא המבחן הקובע במקרים אלו לעניין חניה אסורה לפי החוק. במילים אחרות, במידה ורכב חנה בחניה לא בטיחותית, גם כאשר מדובר בחניה מותרת על פי הדין, יש להטיל עליו את האחריות לנזקי גוף שנגרמים כתוצאה מחנית רכבו באופן זה. יתרה מכך, בפסק הדין צוין כי חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב חניה אסורה גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה.

"במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי ולהפך. עם זאת, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה".