פיצוץ צינור מים ונזקי רכוש לחנות סמוכה

דרגו את המאמר

נזקים כתוצאה מפיצוץ צינור מים – האם פיצויים?

תאמ (חי') 3160-05-11‏

צינורות מים עלולים להתפוצץ ולגרום לנזקים שונים. לעיתים, הנזקים אשר נגרמים כתוצאה מפיצוץ הצינור אינם פוגעים רק בנכס בו הוא נמצא. לא אחת, נזקיו של הצינור הדולף משפיעים גם על הנכסים הסמוכים. להלן דוגמא לתביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מפיצוץ צינור מים במספרה.

התובעת במקרה דנן הייתה חברה אשר עוסקת במכירת מוצרי אופנה. תביעתה הוגשה בעקבות נזקי מים שנגרמו לה כתוצאה מפיצוץ צינור. התובעת טענה כי מדובר בצינור אשר התפוצץ בעסקם של הנתבעים - מספרה הצמודה לחנותה. הפיצוץ בצינור אירע בשעת לילה, בספטמבר 2010, כאשר רק בבוקר היום שלמחרת אותרה הבעיה ונפתרה. הנתבעים טענו כי הם לא היו אחראים לנזקיה של התובעת והגישו הודעת צד ג' כנגד הנהלת המרכז אשר השכיר את החנויות. יצויין כי ההודעה לצד ג' נדחתה.  

אחריות במישור הנזיקי

בית המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל. מבחינת אחריותם של הנתבעים במישור הנזיקי, נקבע כי "לא יכולה להיות מחלוקת לגבי האחריות המדוברת". השופטת אף הוסיפה כי הנתבעים, בעצמם, לא הכחישו את הטענה הנ"ל באופן חד משמעי. בפסק הדין נקבע כי הנתבעים היו אחראים על תקינות הנכס בו הם שולטים, וכפועל יוצא מכך על הנזקים אשר היו עלולים להיגרם כתוצאה מ"מים הנפלטים מהנכס".

      קראו עוד בתחום:

• האם פיצויים לבעלי דירה בבניין מגורים בגין שריפה שפרצה בבניין בדירה מתחת?
• תביעה בעקבות פיצוץ בדירה לאחר דליפת גז - נדחתה בשל רשלנות צרכנים
• התחשמלות של דייר בדירה מושכרת - האם אחריות בעל הבית?

יתרה מכך, הצינור נשוא התובענה היה צינור אשר היה במספרה ואשר הותקן על ידי הנתבעים בעצמם. הנתבעים לא השכילו להצביע על מועד התקנת הצינור וכיצד היה הטיפול בו. בית המשפט עמד על כך שהיות והצינור הוא זה אשר גרם לכשל שהציף את חנות התובעת במים, היה על הנתבעים להוכיח מדוע לא התרשלו.

"הנתבעים לא השכילו לעמוד בנטל זה", נכתב בפסק הדין. אחריותם של הנתבעים התבססה, לפי פסק הדין, על סעיף 35 לפקודת הנזיקין ו/או על סעיף 38 לפקודה (וזאת משום שמים נמלטים הוגדרו לא אחת בפסיקה כ"דבר מסוכן"). לחילופין, בית המשפט קבע כי היה ניתן להטיל אחריות על כתפי הנתבעים גם מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וזאת משום ש"הדבר העיד בעד עצמו".

פטור מאחריות במישור החוזי, האמנם?

הנתבעים טענו, בין השאר, לפטור מאחריות מכוח חוזה השכירות עליו הם והתובעת חתמו מול המרכז אשר השכיר את החנויות נשוא התובענה. עסקינן בחוזי שכירות סטנדרטיים אשר כללו סעיף הדן בנושא ביטוח ונזקים. על פי סעיף זה, כל שוכר היה חייב בקיום ביטוח מבנה, ביטוח ציוד, וביטוחים רבים נוספים אשר כללו מוטבים רבים.

כמו כן, סעיף זה פטר את הנהלת המרכז מאחריות למרבית הנזקים האפשריים. הנתבעים טענו כי היות והתובעת לא קיימה ביטוח לגבי סוג נזק זה, היא לא הייתה יכולה לתבוע אותם בעניין הנ"ל.

"לא אוכל לקבל את הטענה הזו", קבעה השופטת בפסק דינה. ראשית, נקבע כי מהסעיף הרלבנטי בחוזה השכירות לא היה ברור האם התובעת הייתה חייבת ו/או יכולה לקיים ביטוח אשר היה מכסה מפני הנזק המדובר. שנית, עסקינן בסעיף בחוזה שבין התובעת לבין המרכז ונקבע כי הנתבעים לא היו יכולים להבנות מהתניה כאמור.

"לנתבעים לא הייתה כל זכות לדרוש מהתובעת לקיים לכאורה חובה אשר היא התחייבה לה בחוזה שכירות מול המרכז", נכתב בפסק הדין, "לא ניתן להצביע על כוונה בחוזה השכירות אשר ממנה השתמעה כי התובעת ביקשה להקנות לנתבעים זכות לאכוף עליה לקיים ביטוח".