דחיית תביעה לפיצויים בגין הצבת עמוד מתח גבוה
| דרגו את המאמר |
|
|
בעניין: |
|
| |||
|
|
ע"י ב"כ עוה"ד |
זבולון |
התובעת | ||
|
|
נגד |
| |||
|
|
1 . חברת החשמל לישראל בע"מ
2 . פישר מוטי
3 . רווח מוריץ |
| |||
|
|
ע"י ב"כ עוה"ד |
וייס עדית |
הנתבעים | ||
|
|
צד ג': מע"צ - ע"י עוה"ד אורלי אמיתי | ||||
פסק-דין
הרקע להתדיינות
1. התובעת (ביחד עם ילדיה) היא בעלת זכויות החכירה בנכס ביישוב אבן יהודה שאותו רכשה בשנת 1978, ביחד עם בעלה המנוח. הנכס מצוי בחלקה 203, גוש 7793, בשטח של 2009 מ"ר, והוא גובל בדרך 553.
2. לצורך סלילה והרחבה של דרך 553 הפקיעו משרד התחבורה ומע"צ שטחים מנכסים שגובלים בדרך זו, ובהם שטח של 59 מ"ר מנכס התובעת.
ההפקעה נעשתה על פי צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (כבישים אזוריים), התשכ"ד - 1964 (להלן: צו ההפקעה); מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: פקודת הדרכים).
צו ההפקעה פורסם בקובץ התקנות ביום 20.8.64 (נספח ו' לתצהירו של מר גולדשטיין, יועץ לזכויות דרך במע"צ).
3. בשנות ה- 90 גדל מאד עומס התחבורה בדרך 553. בשנים 1998 - 2000 תכננה וביצעה מע"צ עבודות של הרחבת דרך 553 ותשתיות הדרך הצמודות לה. לשם כך נדרשו השטחים שהופקעו מהחלקות הצמודות לדרך, ובהן חלקת התובעת.
מע"צ פנתה אל התובעת, בכתב ובעל פה, בדרישה שתמסור לה את החזקה בשטח המופקע מחלקתה. משדחתה התובעת דרישות אלה, הגישה מע"צ (ביחד עם משרד התחבורה), כנגד התובעת, תובענה לסילוק יד מהשטח המופקע. תובענה זו: ה.פ. 1092/00 בבימ"ש השלום בפתח תקווה, תיקרא להלן: תביעת מע"צ, ועניינה יפורט בהמשך.
4. במסגרת התכניות להרחבת דרך 553 הזמינה מע"צ אצל חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: חברת החשמל), בשנת 1998, תכנית להעתקה של חלק מעמודי קו המתח הגבוה, שהיה קיים לאורך הדרך. כיוון שהיה מדובר בקו ישן, בן למעלה מ- 30 שנה, היה צורך לשדרג אותו, ועל כן נוספה לתכנית הראשונה תכנית נוספת, לשיפור כל קו המתח הגבוה. בין היתר, כללה התכנית העתקת מקומם של עמודי מתח גבוה, שהוקמו בעבר בחלקות פרטיות, אל השטחים המופקעים שבשולי דרך 553, וכן החלפת עמודי מתח גבוה ישנים בעמודים חדשים ומשודרגים. קו המתח הגבוה עצמו נשאר בן 22 קילו-וולט, כפי שהיה בעבר.
5. ביום 8.8.00 הציבה חברת החשמל, בשטח שהופקע מחלקת התובעת, עמוד מתח גבוה,
מס' P 781 (להלן: העמוד).
העמוד החליף עמוד מתח גבוה ישן, שהיה ממוקם בחלקה 204 הסמוכה לחלקת התובעת.
אותו עמוד ישן היה בגובה של 12 מטרים, ואילו העמוד דנן גובהו כ- 18 מטרים (עדות מר משה גרינבוים, מתכנן רשת בחברת החשמל, בעמ' 80 לפר').
6. התובעת טוענת כי העמוד הוצב שלא כדין בשטח חלקתה.
התובעת העלתה טענות שונות כנגד תוקפה של ההפקעה, על פי צו ההפקעה. לטענתה, ההפקעה בטלה, והפועל היוצא מכך - אין בסיס חוקי לפלישת חברת החשמל לשטחה ולהצבת העמוד בו.
העמוד עצמו הוא, לטענת התובעת, מתקן בעל חזות אימתנית, שמהווה מטרד, גורם ירידת ערך לנכס שלה ואף גורם לה נזקים ועוגמת נפש, בין היתר, בשל כך שכלתה אינה מוכנה לעבור לגור בקרבתה, בשל החשש לפגיעה בבריאותם של בני משפחתה, בשל קרבתו של העמוד לבית התובעת.
בתביעה דנן תבעה התובעת את סילוקו של העמוד, וכן דמי שימוש ראויים עבור התקופה שבה היה מוצב במקומו (בתיקון לכתב התביעה הועמדו דמי השימוש שנתבעו על סך
112,000 ₪). עוד תבעה התובעת פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין מטרד, הפסד הנאה, ירידת ערך, סיכון בריאותי ועוגמת נפש.
התביעה הוגשה כנגד חברת החשמל וכנגד שני בעלי תפקידים בה: מר מוטי פישר, מנהל אזור נתניה, ומר מוריץ רווח, מנהל מחוז הדרום, שאזור נתניה מצוי בתחום אחריותו.
חברת החשמל הגישה הודעה לצד שלישי כנגד מע"צ.
7. אפתח בהסרת התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3: מנהל אזור נתניה ומנהל מחוז הדרום בחברת החשמל.
ב"כ חברת החשמל, עו"ד וייס, טענה מלכתחילה כי אין כל עילת תביעה אישית כנגד שני בעלי התפקידים הללו, שפועלים במסגרת תפקידם בחברת החשמל. התובעת לא הצביעה על כל מעשה או התנהגות של מי מהנתבעים הללו, שיש בהם כדי להקים כנגדם עילת תביעה על בסיס אישי, נוסף על התביעה כנגד חברת החשמל.
ב"כ התובעת, עו"ד זבולון, לא נתן מענה ענייני על טענה זו ולא הצביע על עילת תביעה, על בסיס אישי, כנגד שני בעלי התפקידים הללו.
על כן אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3.
8. בשנים שבהן היתה התביעה דנן תלוייה ועומדת, התקיימו ההליכים בתביעת מע"צ, בבימ"ש השלום ובערעור בביהמ"ש המחוזי, והסתיימו בפסק דין חלוט, שבו התקבלה תביעת מע"צ: ניתן פסק דין הצהרתי, כי ההפקעה חוקית ותקפה, וניתנו הצווים שמע"צ ביקשה לסילוק ידה של התובעת דנן מהשטח המופקע ולמסירתו בפועל לידי מע"צ.
ברור כי לפסיקה זו יש השלכה מכרעת על התביעה דנן, אך יש עדיין שאלות שבמחלוקת, שמיוחדות לתביעה דנן כנגד חברת החשמל, ושאדון בהן להלן.
לצורך הדיון בתביעה דנן אציין להלן נסיבות רלבנטיות לענייננו, הן כאלה שקדמו לתביעת מע"צ, והן כאלה שהתרחשו לאחר מתן פסק דינו של כב' השופט מקובר בתביעה זו.
9. לצורך תפיסת החזקה, בהתאם לצו ההפקעה, בשטח שהופקע מחלקת התובעת, פנתה אליה מע"צ, ביום 2.12.99, במכתב (נספח ג' לתצהירו של מר גולדשטיין מטעם מע"צ) והודיעה לה על כוונתה לתפוס את החזקה בשטח המופקע.
לנוכח התנגדותה של התובעת לפנות את השטח המופקע ולמסור את החזקה בו למע"צ, התנהלו בין הצדדים מגעים, ובהם הוצע לתובעת פיצוי כספי, בדומה לפיצוי ששולם לשכניה, שאף מחלקותיהם הופקעו שטחים, אך התובעת דחתה הצעות אלה.
התובעת העידה (בעמ' 40 לפר') כי בסביבות חודש מרס 2000 הכניסה מע"צ בולדוזר לשטח המופקע, אך לנוכח טענות התובעת כנגד חוקיות ההפקעה, הוצא הבולדוזר מהשטח, ומע"צ התחייבה כלפי התובעת שלא להיכנס עוד לחלקתה ללא הסכמתה, או לחלופין - על פי צו של ביהמ"ש.
מע"צ אמנם עמדה בהתחייבותה זו, אולם חברת החשמל כן נכנסה לשטח המופקע והציבה בו את העמוד, ביום 8.8.00, ללא ידיעתה של התובעת וממילא - מבלי לבקש את הסכמתה.
התובעת נעדרה אותו יום מביתה, ובשובה הופתעה למצוא - בשטח המופקע שהיה שנוי במחלוקת - את עמוד החשמל האימתני, לטענתה.
התובעת טוענת שחברת החשמל ביצעה "מחטף" בלתי חוקי וקבעה עובדות בשטח, שעמדו בסתירה להתחייבותה של מע"צ שלא תהיה כניסה לשטח המופקע שבמחלוקת, אלא בהסכמה או על פי צו ביהמ"ש. עוד טוענת התובעת כי מעשה של חברת החשמל נעשה תוך הפרה של זכויות התובעת, על פי חוק משק החשמל, התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק משק החשמל) ועל פי תקנות התכנון והבנייה (הסדרת הולכה, חלוקה והספקה של חשמל), התשנ"ח - 1998.
10. על פי הדין (פקודת הדרכים), יש לרשות המפקיעה סמכות לתפוס את החזקה בשטח המופקע, גם ללא הליך משפטי (לענייננו, הרשות המפקיעה היא מע"צ, בהתאם למינוי על ידי שר התחבורה, כמפורט בסעיפים ב.1 ו- ב.2 של פסק דינו של כב' השופט מקובר בתביעת מע"צ).
אולם בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מקום שבו יש התנגדות לכך מצד בעל הזכויות בנכס, על הרשות המפקיעה להגיש תביעה מתאימה לביהמ"ש, על מנת שיינתן צו שיפוטי שמורה על סילוק ידו של המתנגד מהשטח המופקע.
לקראת תפיסת החזקה בשטח המופקע פנתה מע"צ לתובעת, ביום 2.12.99, בדרישה בכתב לפנות את השטח ולמסרו למע"צ (נספח ג' לתצהירו של מר גולדשטיין).
כאמור, התובעת דחתה דרישה זו, והתנהלו מגעים בין הצדדים, שלא צלחו.
בהקשר זה ראוי לציין כי על פי סעיף 7 לפקודת הדרכים, אין בעל הקרקע זכאי לפיצוי, אם השטח שהופקע קטן מרבע מהשטח הכולל של החלקה. במקרה דנן, השטח שהופקע מהווה רק כ- 3% משטח החלקה של התובעת, ועל כן היא לא היתה זכאית לפיצויים בשל הפקעתו.
מצב דומה התקיים לגבי חלקות שכנות לחלקת התובעת.
למרות זאת, הציעה מע"צ לבעלי החלקות פיצוי, לפנים משורת הדין, והגיעה עם כולם להסדר, למעט התובעת ובעלי חלקה נוספת (ה"ה שיף, שכנגדם הגישה מע"צ תובענה דומה לזו שהגישה כנגד התובעת, בתיק ה.פ. 1091/00. אף תובענה זו התקבלה, כפי שצויין בפסק דינו של כב' השופט מקובר).
בשונה ממרבית שכניה, דחתה התובעת את הצעת הפיצוי, כשהיא טוענת כנגד עצם תוקפה של ההפקעה.
במועדים 14.5.00 ו - 16.7.00 שיגרה שוב מע"צ לתובעת מכתבי דרישה והתראה שבהם חזרה ודרשה מהתובעת למסור לה את החזקה בשטח המופקע. המכתב האחרון שוגר על ידי ב"כ מע"צ מטעם פרקליטות המחוז, עו"ד אמיתי, ובו התרתה בתובעת, כי אם לא תימסר החזקה, רשאית מע"צ לנקוט באמצעים החוקיים העומדים לרשותה, לרבות פנייה לביהמ"ש.
בהתאם לכך, הוגשה אמנם תביעת מע"צ, ביום 12.10.00, ובה תבעו מע"צ ומשרד התחבורה מתן צו המורה על הקניית חזקה מיידית להם בשטח המופקע והאוסר על המשיבים (שהם התובעת וילדיה) להפריע לתפיסת החזקה על ידם.
כחודשיים לאחר מכן, ביום 25.12.00, הגישה התובעת את התביעה דנן, כנגד חברת החשמל, בגין העמוד.
11. ביום 8.7.02 ניתן, בתביעת מע"צ, פסק דינו של כב' השופט מקובר, אשר קיבל את התביעה ודחה את כל טענותיה של התובעת, הן כנגד חוקיות צו ההפקעה עצמו והן כנגד החוקיות של מימושו, כ- 35 שנים לאחר הוצאתו (פסק הדין צורף כנספח א' לתצהירו של מר גולדשטיין, יועץ לזכויות דרך במע"צ).
אין מחלוקת כי לאחר שניתן פסק דין זה השלימה מע"צ את בניית הקיר האקוסטי בקטע שבשטח המופקע. כפי שצויין, העמוד היה מוצב כבר במקום זה כשנתיים. מע"צ מצידה נעתרה לבקשת התובעת ובנתה בקיר האקוסטי "נישה" מיוחדת, סביב העמוד, באופן שהעמוד מצוי מאחורי הקיר האקוסטי, לכיוון הכביש, בשונה מיתר העמודים באותו קו, שמצויים מצידו "הפנימי" של הקיר האקוסטי, ביחס לבתים (ניתן לראות זאת בתצלומים ת/ 1 ובתצלום של שורת עמודי המתח הגבוה, שצורף לחוות דעתו של מר אמיר אהרוני, מטעם חברת החשמל. ראו לעניין זה גם את עדות התובעת, בעמ' 52 לפר'; עדות מר גולדשטיין, יועץ לזכויות דרך במע"צ, בעמ' 119 לפר').
12. התובעת וילדיה ערערו על פסק דינו של בימ"ש השלום בתביעת מע"צ, וערעורם נדחה, בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, שניתן ביום 26.9.06 (ע"א 3100/02; המוצג
נ/ 3). התובעת לא ערערה על פסק דין זה, והוא הפך חלוט.
הפסיקה החלוטה בדבר חוקיות ההפקעה ובדבר החוקיות של מימושה, במועד שבו ביקשה מע"צ לעשות כן, שומטת את הקרקע מתחת לחלק של התביעה דנן, שמבוסס על הטענה של בטלות ההפקעה.
ב"כ חברת החשמל טוענת כי ב"כ התובעת מתעלם, בסיכומיו, ממצב משפטי זה, אך אין הדבר כך. ב"כ התובעת מציין פסיקה זו במפורש בסיכומיו, וטיעוניו מוצגים תוך מודעות אליה. להלן אדון בטיעונים אלה.
מתי מוקנות למדינה הזכויות בשטח המופקע
13. הוצאת צו הפקעה, על פי פקודת הדרכים, מוסדרת בסעיף 3 לפקודה.
בסעיף 3 א' לפקודה נקבע כי יש לרשום הערת אזהרה במרשם המקרקעין (או "בספרי האחוזה", כלשון הפקודה), בעניין הוצאת צו ההפקעה (מחדלה של מע"צ לרשום הערת אזהרה כזאת, במקרה דנן, נדון בפסקי הדין של שתי הערכאות, בתביעת מע"צ).
סעיף 4 לפקודת הדרכים קובע כי משהוצא צו כאמור, רשאית הרשות שהורשתה לכך לתפוס חזקה בקרקע שהצו חל עליה.
סעיף 5 לפקודה הוא שקובע מתי יעברו אל המדינה זכויות הקניין בקרקע שהופקעה: "כל אימת שהשלטונות קנו חזקה בקרקע, בהתאם לסעיף 4 של הפקודה הזאת, תקום הקרקע
הזאת, כשהיא חופשית מכל שיעבוד, לקניין שר העבודה או שר התחבורה, בשם ממשלת ישראל, ותירשם בהתאם לכך במשרד ספרי האחוזה".
כלומר, הקניין בקרקע המופקעת עובר לידי המדינה, רק עם תפיסת החזקה בה, ורק בשלב זה תירשם הבעלות בקרקע על שם המדינה, בשונה מרישום הערת האזהרה בשלב שבו הוצא צו ההפקעה, אך המדינה טרם תפסה את החזקה בשטח.
עומד על כך המלומד, עו"ד אריה קמר, בספרו: דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שישית),
בעמ' 196: "התנאי היחיד להקניית המקרקעין למדינה הוא, שהיא תתפוס בהם את
ההחזקה; כל עוד לא תפסה הרשות את ההחזקה במקרקעין, הרי הם מוסיפים להיות
בבעלותו של הבעלים".
המלומד קמר מציין פסיקה לעניין זה, ובין היתר - ע"א 232/68 חב' גוש 6520 חלקות 44
ו- 45 בהרצליה בע"מ נ. היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד כ"ב (2) 834). שם נפסק כי הקביעה - בחוק לתיקון דיני רכישה לצורכי ציבור, התשכ"ד - 1964 - ולפיה המועד שבו רואים שטח כנרכש, מכוח פקודת הדרכים, הוא מועד תחילתו של צו ההפקעה; קביעה זו תקפה רק לעניין החוק האמור מ- תשכ"ד, לצורך המטרות המיוחדות לחוק זה, כפי שמוסבר בפסק דינו של כב' השופט ברנזון. אולם לכל עניין אחר, המועד של הקניית הזכויות בשטח המופקע למדינה יהא בהתאם להסדר שנקבע בכל אחד מדיני ההפקעה.
כאמור, על פי סעיף 5 לפקודת הדרכים, מועד זה הוא עם תפיסת החזקה בפועל.
14. הפרש הזמן בין מועד פרסומו של צו ההפקעה לבין תפיסת החזקה בפועל עשוי להיות ניכר. במקרה דנן, הפרש זמן זה הוא בן כ- 35 שנים.
ב"כ של חברת החשמל ושל מע"צ מתעלמות בסיכומיהן מטענתו של ב"כ התובעת בעניין המועד שבו עברו אל המדינה הזכויות בשטח המופקע דנן. מהאמור בסיכומיהן ניתן להבין כי לשיטתן - הזכויות בקרקע עברו אל המדינה כבר עם פרסום צו ההפקעה, בשנת 1964.
על פי טיעון זה, הרי כבר עם רכישת הנכס על ידי התובעת, בשנת 1978, הוא לא כלל את השטח המופקע, והתובעת לא היתה, למעשה, מעולם הבעלים של שטח זה.
אולם טיעון כזה אינו מתיישב עם הוראות פקודת הדרכים, כמפורט לעיל.
ב"כ התובעת טוען כי על פי ההסדר שבפקודת הדרכים, הזכויות בשטח המופקע עברו למדינה רק עם תפיסת החזקה בו בפועל, שאירעה - לשיטתו - רק לאחר מתן פסק דינו של
כב' השופט מקובר בתביעת מע"צ, בבימ"ש השלום. כפי שצויין, פסק דין זה ניתן ביום 8.7.02.
בהתאם לכך, טוען ב"כ התובעת, כי עד אותו מועד היתה עדיין התובעת הבעלים של השטח המופקע. לפיכך, כאשר אנשי חברת החשמל נכנסו לשטח המופקע - ביום 8.8.00 - והתקינו שם את העמוד, הם הסיגו את גבולה של התובעת, שהיתה אז עדיין בעלת הזכויות בשטח.
זה הטיעון העיקרי שעומד בבסיס תביעתה של התובעת לסעד של סילוק העמוד ממקומו, ואף לסעד של דמי שימוש ראויים, לגבי התקופה שמיום הצבת העמוד ועד למועד פסק הדין האמור.
15. איני מקבלת את הטיעון בדבר אופן היישום של סעיף 5 לפקודת הדרכים, כפי שב"כ התובעת טוען לו:
כפי שנאמר לעיל, לרשות המפקיעה (במקרה זה: מע"צ) הסמכות לתפוס את החזקה בשטח המופקע, מייד עם פרסום צו ההפקעה (סעיף 4 לפקודת הדרכים).
מע"צ נהגה כשורה, כאשר פעלה על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה ופנתה לביהמ"ש, על מנת לקבל צו שיפוטי לפינוייה של התובעת מהשטח; אולם בכך אין כדי לגרוע מסמכותה של מע"צ, על פי הדין, לתפוס את החזקה בשטח המופקע גם ללא צו שיפוטי.
מע"צ נקטה צעדים לשם תפיסת החזקה, החל במכתב הדרישה שלה אל התובעת מיום 2.12.99 והמשך במגעים עם התובעת ובמכתבי הדרישה וההתראה הנוספים שצויינו לעיל.
פסק הדין בתביעת מע"צ - שבו נקבע כי ההפקעה, ואף תפיסת החזקה, על אף הפרש הזמן שבינה לבין צו ההפקעה, הם חוקיים ותקפים - הוא פסק דין "מצהיר" (דקלרטיבי), ואינו קונסטיטוטיבי. במילים אחרות: משמעותו היא, כי התנגדותה של התובעת לתפיסת החזקה על ידי מע"צ בשטח המופקע לא היתה מוצדקת, והיה על התובעת להיענות לדרישת מע"צ ולמסור לה את החזקה, כאשר נדרשה לעשות כן, בסוף שנת 1999.
משלא עשתה התובעת כן, הרי החל ממועד זה היא החזיקה בשטח המופקע שלא כדין.
על כן אני סבורה כי לעניין סעיף 5 לפקודת הדרכים, יש לראות את המועד של תפיסת החזקה ומעבר הקניין לידי המדינה במועד שבו נקטה מע"צ צעדים על מנת לתפוס את החזקה בשטח.
פסק הדין בתביעת מע"צ רק הצהיר על כך, ומטבע הדברים - באופן רטרואקטיבי.
אם לא תאמר כן, תהא התוצאה כי המועד של הקניית הזכויות למדינה, על פי צו ההפקעה, יהא תלוי בזמן התמשכותו של ההליך המשפטי, למרות שעל פי הדין מוקנות הזכויות למדינה מהמועד שבו פעלה לתפיסת החזקה בשטח המופקע.
כמו כן, לשיטתו של ב"כ התובעת - מדוע להסכים למסירת החזקה, בפועל, לאחר פסק הדין בערכאה הראשונה, ולא לבקש עיכוב ביצועו עד להכרעה בערעור שהתובעת הגישה, ואולי אף בהליך בביהמ"ש העליון, אם יהיה כזה.
מהטעמים האמורים אני סבורה כי המועד להקניית הזכויות למדינה צריך להיחשב מהמועד שבו נקטה מע"צ צעדים לתפיסת החזקה בשטח המופקע, היינו - בחודש דצמבר 1999, ולא לאחר מתן פסק הדין בתביעת מע"צ, כפי שטוען ב"כ התובעת. העובדה כי מע"צ נמנעה מתפיסת החזקה בכוח, למרות סמכותה לעשות כן, והמתינה לצו השיפוטי, אינה צריכה לגרוע מתוצאה משפטית זו.
ההשלכות של מועד הקניית הזכויות למדינה
16. הפועל היוצא של מסקנתי בעניין המועד של הקניית הזכויות בשטח המופקע למדינה הוא כי במועד שבו הוצב העמוד: 8.8.00, היתה המדינה בעלת השטח המופקע, והתובעת החזיקה בו שלא כדין.
על כן אני דוחה את מרכיב התביעה, שעניינו דמי שימוש ראויים עבור הצבתו של העמוד בשטח המופקע, בתקופה שבין מועד הצבתו לבין מתן פסק הדין בתביעת מע"צ.
17. ב"כ התובעת טוען כי העמוד אינו נחוץ להרחבת הדרך או לשיפורה, שהן מטרות ההפקעה על פי פקודת הדרכים, ואף אינו בא בגדר "מתקני דרך", על פי ההגדרות שבחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה), ועל כן הוא "נטע זר", לעניין ההפקעה.
ב"כ התובעת מוסיף וטוען כי על פי הלכת קרסיק (בג"צ 2390/96 קרסיק ואח' נ. מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד נ"ה (2), 625) יש לבעלים של קרקע שהופקעה "זכות עקיבה" אחר הנעשה בקרקע, כאשר הרשות המפקיעה אינה משתמשת בה לייעוד שלשמו הופקעה, ומכאן טענתו לזכותה של התובעת לדרוש את סילוקו של העמוד, אשר לשיטתה חורג ממטרות ההפקעה.
לא מצאתי ממש בטענה זו. הלכת קרסיק נסבה על מצב דברים שבו החליטה המדינה לשנות את ייעודם של מקרקעין, שהופקעו לצורך שטחי אימונים לצבא - ליעוד של בנייה רבת קומות, מבני ציבור, אזור מסחרי ושטחים פתוחים.
לגבי מצב דברים כזה נקבעה שם הלכה עקרונית, כי משחדלה להתקיים המטרה הציבורית, שלשמה הופקעו המקרקעין, אזי - ככלל - ההפקעה מתבטלת, ויש להחזיר את הקרקע לבעלים שממנו הופקעה.
אין זה מצב הדברים בענייננו, כיוון שהצורך הציבורי שבבסיס ההפקעה: הרחבה ושיפור של דרך 553, ממשיך להתקיים, והמקרקעין שהופקעו לצורך זה ממשיכים לשמש לייעוד שלשמו הופקעו.
בנסיבות העניין, לא מצאתי ממש אף בטענה, כאילו יש חריגה ממטרות ההפקעה, לגבי עבודות השיפור של קו המתח הגבוה, אשר קיים עשרות שנים לאורך הדרך האמורה.
ברור כי הזמנתה של מע"צ אצל חברת החשמל, לגבי תכנון של העתקת חלק מאותו קו מתח גבוה, באופן שישתלב עם עבודות הרחבת הדרך ושיפורה, ובהמשך - אף שידרוג של מרכיבי הקו עצמו - כל אלה נועדו לשרת את הציבור ולתרום לרווחתו. הגיוני היה לשלב עבודות אלה בעבודות של סלילת הדרך המשופרת ובניית המתקנים הצמודים אליה, לרבות הקיר האקוסטי שנבנה לרווחת תושבי המקום.
פיצוי בגין ירידת ערך הקרקע
18. מרכיב אחר של התביעה הוא פיצוי בגין ירידת ערך שנגרמה, לטענת התובעת, לנכס שלה, בשל הצבת העמוד בקרבתו.
בסעיף 50 (ב) לחוק משק החשמל נקבע כי אם נגרם נזק ישיר לבעל מקרקעין, שבהם בוצעו עבודות על ידי בעל הרישיון (חברת החשמל) - אזי על מבצע העבודות לפצות את בעל המקרקעין בגין נזק ישיר כזה.
ב"כ של חברת החשמל ושל מע"צ טוענות כי הפסיקה החלוטה בדבר חוקיות ההפקעה ותפיסת החזקה בשטח המופקע משמיטה את הקרקע גם מתחת למרכיב זה של התביעה, משני טעמים:
א. בעת הצבת העמוד לא היתה עוד התובעת בעלת הקרקע (מעמדה של התובעת כ"מחזיק" בקרקע, לעניין חוק משק החשמל, ידון להלן).
ב. בכל מקרה, הפיצוי על פי סעיף 50 (ב) לחוק משק החשמל משולם רק בגין נזק ישיר, שנגרם כתוצאה מהעבודה, ולא בגין נזק עקיף.
כנגד זאת טוען ב"כ התובעת כי יש ליתן פרשנות דווקנית-מצמצמת להוראות דין מגבילות-פיצוי, היינו: כל עוד לא נשלל הפיצוי באופן ברור וחד משמעי - כמו למשל: עד רבע שטח החלקה, כאמור בסעיף 7 לפקודת הדרכים - אזי אין לחסום את אפשרות התביעה.
טענה זו ניתן להעלות הן לגבי דרישה של בעל המקרקעין לפיצוי על נזק עקיף והן לגבי תביעה של שכן לאותם מקרקעין, שאמנם אין לו זכויות במקרקעין, שבהם בוצעו עבודות החשמל, אך הוא טוען כי המתקנים שהוצבו גרמו נזק של ירידת ערך, או נזקים אחרים, לנכס שלו שבשכנות.
ב"כ התובעת צירף לסיכומיו דוגמה של פסק דין חלקי שניתן במקרה מהסוג האחרון
(א 1333/96 שם טוב ואח' נ. אמת נווה סביון בע"מ; ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב - יפו).
במקרה זה תבעו משתכנים את חברת הבנייה, בין היתר, בגין ירידת ערך שנגרמה לנכסים שלהם בשל בנייתה, באופן זמני, של תחנת משנה גדולה של חברת החשמל סמוך לקוטג'ים שרכשו, בניגוד למידע שנמסר להם אודות התכנון לגבי השטח הסמוך לנכסיהם. התביעה הוגשה, כאמור, כנגד חברת הבנייה, אך היא מצידה הגישה הודעה לצד שלישי כנגד חברת החשמל. פסק הדין, שב"כ התובעת צירף לסיכומיו, הוא כאמור פסק דין חלקי, שבו התקבלה תביעת המשתכנים כנגד חברת הבנייה, ונקבע המשך הדיון בהודעה לצד השלישי; אך הוא משמש דוגמה לעצם האפשרות שתקום - בנסיבות מסויימות - עילת תביעה בנזיקין, בגין ירידת ערך שנגרמה לנכס, כתוצאה מבנייה או הצבה בשכנותו של מתקן-חשמל.
טיעונו של ב"כ התובעת הוא, איפוא, כפול:
א. אין לפרש את הוראת סעיף 50 (ב) לחוק משק החשמל כחוסמת תביעה בגין נזק של ירידת ערך;
ב. גם לנוכח הפסיקה בתביעת מע"צ, שלפיה לא היו לתובעת זכויות בשטח המופקע, במועד התקנת העמוד; וגם אם נניח בשלב זה בצד את שאלת זכויותיה של התובעת כ"מחזיק", לעניין חוק משק החשמל - עדיין עומדת לרשותה עילת תביעה בגין ירידת ערך הנכס, וזאת בתור בעלת נכס "שכן" לשטח המופקע, שבו הוקם העמוד.
19. טרם שנעסוק בשאלות משפטיות אלה, ראוי לבדוק אם התובעת הוכיחה כנדרש - במישור העובדתי - את טענתה בדבר ירידת ערך חלקתה, כתוצאה מהצבת העמוד במקום שבו הוצב; שאם לא הוכיחה זאת, מתייתר הצורך לדון בשאלות המשפטיות הללו.
התובעת הסתמכה על חוות דעתו ועדותו של השמאי, מר בועז ברזילי, וכנגדה הסתמכה הנתבעת על חוות דעתו של השמאי, מר אמיר אהרוני.
השמאי ברזילי מציין בחוות דעתו שלושה מטרדים שעלולים לצמוח בשל הצבת העמוד במקום שבו הוצב: מפגע אסטטי, מפגע "פסיכולוגי" (החשש לפגיעה בבריאות, החזות האימתנית של עמוד החשמל), וכן - מגבלות אפשריות להקמת מבנים סמוך לקו המתח הגבוה.
בהמשך חוות הדעת כותב הוא כי על פי מחקר מסויים שנערך "בצפון אמריקה", ועל פי אומדנם של מומחים בעלי ניסיון, נגרמת לנכסים שקרובים לקווי מתח עליון ירידת ערך בגבולות של בין 8% לבין 10%. עוד מציין הוא כי בסקר שנערך בין שמאים באנגליה נמצאו תחושות סובייקטיביות ולפיהן מגורים סמוך לקווי מתח גבוה מעלים את החשש לסיכון לבריאות. עוד כותב השמאי ברזילי, בסיכום ממצאיו בעניין ירידת הערך: "הדעה הכללית והסובייקטיבית הרווחת בין ציבור השמאים בארץ היא כי קרבה לקווי מתח גבוה עלולה להפחית משווי נכסים בין 5% - 10% משווים (בדומה למחקרים ביחס להערכות ציבור השמאים האמריקאי)" (סעיף 9.11 לחוות הדעת).
בעדותו אישר השמאי ברזילי כי בבדיקת ירידת ערך הנכס יש להתייחס למצב עובר להצבת העמוד, לעומת המצב לאחר מכן.
הסתבר כי מר ברזילי לא ראה את עמוד המתח הגבוה הקודם, ואת התיילים שלו. אותו עמוד שכן במשך למעלה מ-30 שנה בחלקה השכנה, חלקה 204, סמוך לגבולה עם חלקת התובעת. השמאי ברזילי יצא מתוך הנחה כי גובהו של אותו עמוד היה עד 6 מטרים, אך לא היה בפיו הסבר: מנין נבעה "הנחה" זו. התובעת עצמה טענה כי לא היתה מודעת כלל לקיומו של אותו עמוד קודם בגבול חלקתה, כיוון שהוסתר על ידי צמחיה.
בפועל היה מדובר בעמוד מתח גבוה בן 12 מטרים, שממנו נמתחו תיילים בגובה של כ- 10 מטרים מעל לחלקת התובעת. השמאי ברזילי העיד כי "הניח" שהתיילים של העמוד החדש נראים "אימתניים" יותר מהתיילים הקודמים, אך לא נראה בסיס גם להנחה זו. מדובר בקו מתח גבוה בעל אותו מספר קילו וולט כקודמו, והתיילים דווקא הוגבהו, לעומת גובהם הקודם.
העמוד הקודם ותייליו היו מצויים בגבול חלקתה של התובעת, ומעל לחלקה, במשך עשרות שנים, מבלי שהפריעו לתובעת כלל. נכון כי העמוד החדש הוא גדול וגבוה מקודמו, אך מאידך - הוא הורחק אל עבר הכביש, מוקם מצידו החיצוני של הקיר האקוסטי, בתוך "נישה" שנבנתה במיוחד לבקשת התובעת, ואילו התיילים הורחקו לחלוטין מחלקת התובעת, ואף הוגבהו. לא השתכנעתי כי העמוד החדש ותייליו הם "אימתניים" יותר מחזות קודמיהם.
אשר למפגע האסטטי: אין מחלוקת כי העמוד החדש הורחק כחמישה מטרים לכיוון הכביש, לעומת העמוד הקודם, וכי הותקן בתוך "נישה" מעברו החיצוני של הקיר האקוסטי, באופן שהקיר מסתיר את חציו, ורק מחציתו העליונה נראית מחלקת התובעת. אף התיילים, שבקו הישן היו מתוחים בגובה של כ- 10 מטרים בלבד מעל חלקת התובעת, הורחקו כעת, באופן שאינם עוברים עוד מעל חלקת התובעת, והם אף גבוהים יותר במספר מטרים, מאשר קודם לכן.
בנסיבות אלה לא השתכנעתי כי העמוד החדש ותייליו יוצרים מפגע אסטטי או מחמירים את המפגע האסטטי, לעומת המצב של קו המתח הגבוה הקודם.
אשר ל"מפגע הפסיכולוגי", שלו ייחס מר ברזילי את עיקר המשקל בקביעת ירידת הערך: הוא נסמך בחוות דעתו בעיקר על מחקר שנערך בארה"ב, לגבי קרבה לקווי מתח עליון.
עד חברת החשמל, מר גרינבוים, מסר כי קו מתח עליון הוא בן כ- 160 קילו וולט, בעוד שכאן עסקינן בקו מתח גבוה בן 22 קילו וולט. מדובר בהפרש משמעותי, שעולה על פני הדברים, וזאת נוסף על כך שבחוות הדעת של השמאי ברזילי לא נאמר באיזו קרבה לקווים מדובר. למותר לומר כי הקטעים בחוות הדעת, שמנוסחים באופן כללי וסתמי ומסתמכים על דעות "סובייקטיביות", כלשון הכותב, אינם יכולים לשמש ראייה למפגע "פסיכולוגי" שיהווה בסיס מוצק למדידת ירידת ערך.
אשר למגבלות אפשריות לגבי הקמת מבנים בעתיד: השמאי אהרוני מטעם חברת החשמל כתב בחוות דעתו והעיד כי דווקא ההעתקה של העמוד אל השטח המופקע שבשולי הכביש, ודווקא הגבהת התיילים, הם שיאפשרו ניצול מרבי של השטח, יותר משהדבר היה מתאפשר במצב הקודם, שבו עברו התיילים מעל חלקת התובעת, ובגובה של כ- 10 מטרים בלבד.
על כן סבור השמאי אהרוני כי העתקת העמוד והגבהתו, לא זו בלבד שלא גרמו ירידת ערך לחלקת התובעת, אלא אף שיפרו את מצבה ואת הפוטנציאל של ניצול השטח, לעומת המצב הקודם.
ב"כ חברת החשמל הצביעה עוד על סתירות בנתונים שהשמאי ברזילי הציג, בטבלה ת/ 8, ועל העדר ערך ראייתי לטבלה זו, כיוון שלא צויין מיקומם של הנכסים שהושוו בה, אך גם ללא טענות נוספות אלה, השתכנעתי יותר מחוות דעתו של השמאי אהרוני מאשר מזו של השמאי ברזילי.
מסקנתי היא, איפוא, כי התובעת לא הוכיחה שאמנם נגרמה ירידת ערך לנכס שלה, כתוצאה מהצבת העמוד במקום שבו הוצב.
לפיכך יש לדחות מרכיב זה של התביעה, ללא צורך לקבוע מסמרות בשאלות המשפטיות שצויינו בסיפא של סעיף 18 לעיל.
האם חברת החשמל הפרה חובה שבדין כלפי התובעת
20. סעיף 46 (א) לחוק משק החשמל דורש מבעל הרישיון (חברת החשמל) לקבל את הסכמתו של בעל מקרקעין, שחברת החשמל צריכה להיכנס אליהם לצורך ביצוע עבודות חשמל או תחזוקה של מתקני חשמל.
סעיף 46 (ב) לחוק האמור קובע כי אם לא נתן בעל המקרקעין את הסכמתו לכניסת חברת החשמל, אזי נזקקת היא להרשאה מאת מנהל משק החשמל (להלן: המנהל) על מנת להיכנס למקרקעין.
סעיף 47 (א) לחוק ממשיך וקובע כי על המנהל להודיע לבעל המקרקעין על בקשה כאמור להרשאה ולתת לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין. בהמשך מוסדר אופן הפרסום של מתן הרשאה על ידי המנהל, והבאתה לידיעתו של בעל המקרקעין, ואף השהייה של פעולת חברת החשמל בהתאם להרשאה, לתקופה שתספיק לבעל המקרקעין על מנת לערער לביהמ"ש על מתן ההרשאה. זכות ערעור זו נקבעה בסעיף 48 לחוק משק החשמל.
21. ההגדרה של "בעל מקרקעין", בסעיף 2 לחוק משק החשמל, היא - "לרבות המחזיק במקרקעין".
ב"כ התובעת טוען כי גם אם תידחה טענת התובעת, כי הפסיקה בתביעת מע"צ לא שללה את היותה הבעלים של השטח המופקע ביום 8.8.00, מועד הצבת העמוד - ואמנם דחיתי טענה זו, בסעיפים 14 ו- 15 לעיל - עדיין באה התובעת בגדר "המחזיק במקרקעין", נכון לאותו מועד.
לפיכך, לשיטתו של ב"כ התובעת, זכאית היא לזכויות שניתנו בסעיפים 46 - 48 לחוק משק החשמל ל"בעל המקרקעין". במילים אחרות: טרם הצבת העמוד בשטח המופקע היתה חברת החשמל חייבת לבקש את הסכמתה של התובעת לכך, ולא היתה רשאית להיכנס לשטח זה ולהציב בו את העמוד, ללא ידיעתה של התובעת מראש.
כיוון שהתובעת התנגדה למימוש של הפקעת השטח מחלקתה, היא לא היתה נותנת לחברת החשמל את הסכמתה, ואז היתה האחרונה צריכה לפנות אל המנהל, והוא מצידו היה חייב לאפשר לתובעת להשמיע את דבריה לפניו, בטרם יחליט אם ליתן לחברת החשמל הרשאה להיכנס לשטח חרף התנגדותה של התובעת. לו נתן המנהל לחברת החשמל הרשאה כזאת, היתה אז לתובעת זכות לערער עליה לבימ"ש השלום.
22. אין מחלוקת כי חברת החשמל לא ביקשה את הסכמתה של התובעת להיכנס לשטח המופקע ולהציב בו את העמוד.
ב"כ התובעת טוען כי בכך הפרה חברת החשמל את חובתה כלפי התובעת, על פי סעיף
46 (א) לחוק משק החשמל, וכי כתוצאה מהפרה זו נמנעה מהתובעת אפשרות השימוע לפני המנהל, בטרם יוצב עמוד החשמל בשטח המופקע, מול חלקתה.
מר משה גרינבוים, מתכנן במחלקת תכנון במחוז הדרום של חברת החשמל, הצהיר והעיד אודות שיתוף הפעולה המתמשך בין מע"צ לבין חברת החשמל, הן בדרך כלל והן באופן ספציפי, לגבי עבודות החשמל שהיו קשורות בדרך 553. בין היתר, העיד אודות רישיון מס' 954, שהוצא על ידי מע"צ לחברת החשמל ביום 13.6.00 (המוצג נ/ 4), ובו הרשאה של מע"צ להצבת מספר עמודי מתח גבוה, ובהם העמוד דנן.
הוא טען כי מע"צ הציגה לפני חברת החשמל כאילו הפקעת השטח הושלמה, והוא מצוי בחזקתה, ועל סמך זאת נמנעה חברת החשמל לבדוק אם אמנם כך הדבר. מר גרינבוים העיד כי לו היה יודע, שהשטח "לא מופקע", כלשונו, אזי חברת החשמל היתה מבקשת את הסכמתה של התובעת לכניסה לשטח, או לחלופין - ממקמת את העמוד במקום אחר. בכל מקרה, לו היתה חברת החשמל יודעת על המחלוקת שבין התובעת לבין מע"צ, היא לא היתה פועלת כמסיג גבול (עדותו של מר גרינבוים, בעמ' 79 לפר').
ב"כ התובעת מסתמך על דברים אלה של מר גרינבוים על מנת להצביע על הנזק שנגרם לתובעת, כתוצאה מהפרת זכותה לשימוע, על פי חוק משק החשמל.
לטענתו, לו ניתנה לתובעת אפשרות השימוע בהתאם לחוק, אפשר שהיתה מצליחה להגיע לתוצאה של הצבת העמוד במקום שונה, וכך היו נמנעים, או לפחות מצטמצמים, הנזקים של ירידת ערך הנכס ושל המטרד ועוגמת הנפש, שהם חלק מהנזקים מושא התביעה.
ב"כ התובעת מסתמך על ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל ואח' (פ"ד נ"ט (5), 193; להלן: עניין אבנעל). שם נפסקו לזכות המערערים פיצויי-נזיקין, על בסיס עוולת הרשלנות, בשל התנהלות לקוייה של הרשויות המשיבות, ובין היתר - בשל שלילת זכות הטיעון מהמערערים, כאשר הרשות סירבה להקצות להם רישיון ייבוא ונימקה זאת, במכוון, בנימוק שקרי ולא בנימוק האמיתי, שהיה: חשדות וחקירה שהתנהלה כנגד המערערים בעקבותיהם. ביהמ"ש המחוזי חייב את המדינה, בגין התנהלות זו, בפיצויים מכוח עילה מינהלית, וביהמ"ש העליון אישר את פסיקת הפיצויים, אולם העמיד אותה על בסיס חלופי, של עוולת הרשלנות.
ב"כ התובעת מסתמך על פס"ד אבנעל כאסמכתא לפסיקת פיצויים בגין התנהלות לקוייה של רשות מינהלית, עבור נזק שאינו נזק ממון (בין אם יועמד הבסיס לכך על עוולת הרשלנות הנזיקית, ובין אם יועמד על "עוולה מינהלית", דבר שביהמ"ש העליון העדיף להשאיר בצריך עיון). הוא טוען כי מגיע לתובעת פיצוי בגין הפרת זכויותיה על פי חוק משק החשמל, על ידי חברת החשמל, לנוכח מניעת הפוטנציאל של שינוי רוע הגזירה בעניין מיקום העמוד, וגם אם מדובר בנזק שאינו ממוני.
לב"כ התובעת טיעון נוסף, שאף הוא מתבסס על הכרה בתובעת כ"מחזיק" בשטח המופקע, לעניין חוק משק החשמל: על פי תקנה 3 (ג) לתקנות התכנון והבנייה (הסדרת הולכה, חלוקה והספקה של חשמל), התשנ"ח - 1998 (להלן: תקנות החשמל), על חברת החשמל למסור לבעלים של מקרקעין פרטיים, כהגדרתם בחוק משק החשמל, הודעה אישית על תכנית עבודה שכוללת עבודות שיבוצעו במקרקעין שלו. תקנות החשמל הותקנו, בין היתר, מכוח סעיף 145 (ו) (1) לחוק התכנון והבנייה. בסעיף 145 (ו) (2) לאותו חוק נקבע כי עבודה שבוצעה או מתקן שהוקם לצורך הולכה, חלוקה או הספקה של חשמל, בניגוד לתקנות החשמל - יראו אותו כבנייה ללא היתר, או כבנייה בסטייה מהיתר, לפי העניין.
ב"כ התובעת טוען כי גם לעניין זה, בעל המקרקעין - אף מחזיק בהם במשמע, על פי ההגדרה שבחוק משק החשמל.
בהתאם לכך, ממשיך הוא וטוען, כי חברת החשמל הפרה את חובתה על פי תקנות החשמל, למסור לתובעת - כ"בעל" המקרקעין - הודעה אישית על העבודה של הקמת העמוד
בשטחה. תוצאתה של הפרה זו, אליבא דב"כ התובעת, היא - כי הקמת העמוד היא בגדר בנייה ללא היתר. מתקן שנבנה שלא כחוק יש להסיר ולסלק. טיעון זה נועד לתמוך בסעד של סילוק העמוד אשר נתבע בתביעה.
ב"כ התובעת מסתמך עוד על סעיף 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (הלן: חוק המקרקעין), שעוסק בהגנה על החזקה, וטוען כי חברת החשמל הפרה אף את הוראתו של סעיף זה, בכך שלא נענתה לדרישותיה של התובעת לסלק את העמוד, לאחר שהוצב, למרות שהתובעת זכאית להגנה, מכוח הסעיף האמור, כ"מחזיק" במקרקעין.
23. ב"כ חברת החשמל אינה משיבה, בסיכומיה, תשובות לגופן של טענות אלה.
היא נוקטת כלפיהן עמדה מתנצלת, שנשענת בעיקר על ההודעה לצד שלישי כנגד מע"צ.
ב"כ חברת החשמל חוזרת וטוענת, כי חברת החשמל הוטעתה על ידי מע"צ, בכך שנציגיה המשיכו בפעילות ובתיאומים המשותפים עם אנשי חברת החשמל, ונציג מע"צ אף השתתף בסימון המיקום של העמוד בשטח במועד הצבתו; כל זאת מבלי שאיש מנציגי מע"צ מסר לנציגי חברת החשמל על המחלוקת שבין מע"צ לבין התובעת בעניין השטח המופקע.
ב"כ חברת החשמל חוזרת על דבריו של מר גרינבוים בעדותו: כי לו היתה מע"צ מביאה לידיעת חברת החשמל, שיש מחלוקת לגבי ההפקעה - היתה חברת החשמל פועלת על פי הסעיפים 46 - 47 לחוק משק החשמל. על כן מבקשת ב"כ חברת החשמל, כי אם תתקבל התביעה, או חלק ממנה - תתקבל אף ההודעה ששיגרה לצד השלישי, כלומר: החיובים לזכות התובעת יושתו בסופו של דבר על מע"צ, ולא על חברת החשמל.
אשר לתקנות החשמל, ב"כ חברת החשמל טוענת, בצדק, כי בניגוד לנטען בסיכומיו של ב"כ התובעת - לא נקבע בתקנות אלה מרחק של 100 מטרים ממתקן חשמל, אשר בתחומו יש למסור את ההודעה לבעל המקרקעין (יתכן כי נפלה כאן טעות אצל ב"כ התובעת). עם זאת, אין היא טוענת כי אין לראות את התובעת כ"מחזיק" לעניין חוק משק החשמל או לעניין תקנות החשמל.
עולה, איפוא, כי ב"כ חברת החשמל מוכנה לקבל את טיעונו של ב"כ התובעת, כי למרות שנפסק כי במועד של הצבת העמוד החזיקה התובעת בשטח המופקע שלא כדין - עדיין יש לראותה כ"מחזיק" שנכלל בהגדרה של "בעל המקרקעין", לעניין חוק משק החשמל (ולעניין תקנות החשמל).
24. ב"כ מע"צ חולקת על עמדה זו. בסיכומיה היא טוענת, כי התובעת החזיקה, במועד הרלבנטי, בשטח המופקע בניגוד לצו ההפקעה ותוך סירוב למסור את החזקה בו למע"צ, למרות שנדרשה כדין לעשות כן. ב"כ מע"צ טוענת כי התובעת אינה יכולה ליהנות מההחזקה בשטח בניגוד לדין, ועל כן יש לדחות את טענתה, כי חברת החשמל היתה חייבת לקבל את הסכמתה לשם כניסה לשטח (או היתה חייבת למסור לה הודעה אישית בדבר העבודה של הקמת העמוד), וכי מגיע לתובעת פיצוי בגין הפרת חובות אלה על ידי חברת החשמל.
במילים אחרות: הטיעון הוא כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות", ועל כן אין להכיר בהחזקה בשטח המופקע בניגוד לדין, כבסיס לקיומה של זכות על פי דין, וכפועל יוצא - כבסיס לתביעת פיצוי בגין הפרתה של אותה זכות.
25. לאחר ששקלתי את טיעוניהם של ב"כ הצדדים, מקבלת אני את טיעונה של ב"כ מע"צ.
הכרה בהחזקה הפיזית בשטח, בניגוד לדין, כבסיס לזכויות שנקבעו בדין - יש בה סתירה פנימית, ואין היא מתיישבת עם תכלית החקיקה ועם האינטרס הציבורי.
יש לערוך אבחנת-סף בין הסיטואציה שעמדה לדיון בעניין אבנעל לבין זו שבענייננו: נקודת המוצא, לגבי התובעת דנן, היא החזקתה בשטח המופקע בניגוד לדין. מצב דברים כזה או דומה לו, לא התקיים לגבי המערערים בעניין אבנעל. אין חולק כי רשות מינהלית חייבת לקיים את הוראות הדין, ובפרט את ההוראות שמסדירות את חובותיה שלה כלפי הפרט שנזקק לשירותיה. אם תחדל לקיים הוראות אלה, או אם תתרשל בקיומן, היא צפוייה לתביעה בגין עוולה מינהלית או נזיקית. אולם קביעה זו מבוססת על נדבך-בסיס, והוא: כי אמנם קמה כלפי הפרט אותה חובה של הרשות, אשר נטען שהופרה.
בענייננו, המחלוקת נסבה על עצם קיומו של אותו נדבך-בסיס, קרי: האם חובותיה של חברת החשמל כלפי "בעל המקרקעין - לרבות המחזיק" חלות גם על מחזיק, אשר החזקתו הפיזית בשטח עומדת בניגוד לדין.
מחלוקת זו לא עמדה בעניין אבנעל, ועל כן אין פסק דין זה מסייע לתובעת, כאשר נדרשת הכרעה לגבי אותו נדבך-בסיס.
אשר לסעיף 19 לחוק המקרקעין: תכליתו של סעיף זה, ביחד עם "שכנו", סעיף 18 לאותו חוק, היא למנוע מעשי אלימות והפרת הסדר הציבורי בין הטוענים לזכויות לגבי אותו שטח קרקע. להוראות חוק משק החשמל ותקנות החשמל, שנדונו לעיל, תכלית שונה: להגן על
זכויותיו על בעל המקרקעין על ידי מתן אפשרות להשמיע את טענותיו כנגד ביצוע עבודות חשמל במקרקעין שלו. המחוקק הרחיב את הדיבור "בעל" וכלל בו גם מחזיק - כפי שנעשה בדברי חקיקה רבים - כיוון שמקרקעין רבים מוחזקים על ידי בעלי זכויות פחותות מזכות הבעלות (כגון: חוכר, שוכר, שואל), שמחזיקים במקרקעין על פי זכויות שבדין, והמחוקק קבע שיש ליתן אף להם את הזכות להישמע, אם יש להם התנגדות לביצוע עבודות חשמל בשטח שבהחזקתם.
האם התכוון המחוקק להעניק זכות זו גם למחזיק בשטח בניגוד לדין? נראה כי פרשנות תכליתית של אותן הוראות שבחוק משק החשמל ובתקנות החשמל מחייבת להשיב על כך בשלילה. אמחיש: במועד שבו הוצב העמוד דנן בשטח המופקע, היה שטח זה שייך למדינה, לאחר שהופקע בהתאם לפקודת הדרכים, וההפקעה הושלמה, כאשר הודיעה מע"צ לתובעת כי עליה לפנות את השטח ולמסרו למע"צ. התובעת לא מסרה את החזקה, למרות שעל פי הדין היה עליה לעשות כן, ומהיבט זה - המשך החזקתה בשטח המופקע כמוהו כהסגת גבולה של המדינה.
הרשות המפקיעה - מע"צ - פועלת לביצוע עבודות חשמל לאורך דרך 553, בד בבד עם שיפורה והרחבתה (הזמנת תכנית החשמל אצל חברת החשמל, עוד בשנת 1998, ושלבי שיתוף הפעולה בין שתי הרשויות, בעניין עבודות החשמל, פורטו בתצהירים ובעדויות של העדים מטעמן). למותר לומר, כי עבודות החשמל - גם אם במובן הטכני אינן חלק אינטגראלי של הדרך - הרי הן חלק מהתשתיות שדרושות במקום, למען רווחת הציבור. עוד ברור כי שילוב ביצוען של עבודות החשמל בעבודות הדרך יאפשר ניצול יעיל של עבודות שונות של חפירה ובנייה, ואף זאת - לרווחת הציבור ולמען חיסכון במשאבים ובכספי ציבור.
על פי הדין, התובעת היתה חייבת למסור למע"צ את החזקה בשטח המופקע, עוד בסוף שנת 1999 או לפחות בראשית שנת 2000. הבהרתי לעיל (בסעיפים 14 ו- 15) מדוע אני סבורה כי יש לראות במועד זה את המועד של תפיסת החזקה על ידי המדינה ושל הקניית הזכויות בקרקע למדינה, לעניין סעיף 5 לפקודת הדרכים.
התובעת, לא זו בלבד שהמשיכה להחזיק בשטח המופקע בניגוד לדין ומנעה על ידי כך בעד מע"צ, במשך כשנתיים וחצי, להשלים את הקטע של הקיר האקוסטי בשטח המופקע; אלא שהיא אף מבקשת לנצל את העובדה של החזקתה הפיזית בשטח, על מנת לדרוש לעצמה את
הזכות להתנגד לביצוען בשטח של עבודות חשמל, אשר הבעלים והזכאי כדין להחזקה בשטח (קרי: מע"צ) מבקשת לבצען, מטעמים ענייניים שבתחום סמכותה כדין.
ב"כ התובעת גורס כי "מחזיק" - לעניין חוק משק החשמל ותקנות החשמל - הוא גם מחזיק בניגוד לדין, אך אני מקבלת את טיעונה של ב"כ מע"צ, כי פרשנות כזאת עומדת בניגוד לכלל הפרשנות התכליתית ובניגוד לטובת הציבור.
על כן אני דוחה את טענת התובעת, כי קמה כלפיה חובה של חברת החשמל - על פי חוק משק החשמל ועל פי תקנות החשמל - לקבל את הסכמתה טרם הצבת העמוד בשטח המופקע.
סיכום
26. דחיית טענתה של התובעת בדבר מעמדה כ"מחזיק", לעניין חוק משק החשמל ותקנות החשמל, מוביל למסקנה כי יש לדחות את תביעתה על כל מרכיביה, לרבות אלה שעניינם נזק שאינו ממוני.
כל מרכיבי התביעה מבוססים, בסופו של דבר, על טענת-זכות כזו או אחרת של התובעת, אשר לשיטתה התקיימה, לגבי השטח המופקע, במועד הצבת העמוד; וזאת - גם לאחר הפסיקה החלוטה בתביעת מע"צ, שקבעה את החוקיות והתקפות של ההפקעה ושל מועד מימושה.
משדחיתי את כל טענות-הזכות של התובעת, המסקנה היא כי אין בסיס לתביעתה, ודינה להידחות.
עם דחיית התביעה מתייתר הצורך לדון בהודעה לצד השלישי, אך הגשתה היתה מוצדקת, כיוון שלו נתקבלו טענות התובעת או חלק מהן, היה מקום לדון בטענתה של חברת החשמל, כי פעלה על סמך המידע שקיבלה ממע"צ.
27. אני דוחה, איפוא, את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לכל אחד מהצדדים האחרים (הנתבעת והצד השלישי) את הוצאות המשפט, לרבות הוצאות בגין חוות דעת מומחים והוצאות העדים שנפסקו במהלך הישיבות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל; וכן - שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
28. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.
ניתן היום י' באב, תשס"ח (11 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.
|
יעל קלוגמן, שופטת |
016790/00א 132 פ.ש.