תאונת דרכים ופגיעה קלה בצוואר

דרגו את המאמר

נכויות בשיעור נמוך לא גרמו לפגיעה משמעותית בכושר השתכרות לאחר תאונת דרכים

כאשר התביעות שמונחות בפני בתי המשפט עוסקות בתאונות דרכים קלות, בתי המשפט מאוד נזהרים בפסיקת הפיצויים בשל החשש כי אנשים ייטו להאדיר את הפגיעה בהם, למרות שאין לכך ביסוס רפואי. האם המקרה הבא הינו אחד ממקרים אלו? מדובר בתביעה אשר הוגשה לבית משפט השלום בהרצליה אשר עסקה באדם שנפגע בתאונת דרכים בשנת 1997.

לאחר התאונה, התובע פונה לבית החולים ושוחרר באותו היום. במהלך שהותו בבית החולים, התלונן האחרון על כאבי צוואר ועמוד השדרה. לאחר התאונה טופל בטיפולי פיזיותרפיה. איתרע מזלו ובשנת 2003 עבר שתי תאונות דרכים נוספות כאשר בשתיהן, שוב נפגע בצווארו. בהליך לפני בית משפט השלום בהרצליה, תבע התובע את חברת הביטוח בשל נזקים שנגרמו לו בגין התאונה משנת 1997.

הנכות הרפואית של התובע

המומחה מטעמו של בית המשפט קבע כי התובע סובל ממגבלה קלה ביותר בעמוד השדרה הצווארי. לאחר העיון במסמכים הרפואיים משתי התאונות, קבע המומחה כי נכותו בשל התאונה משנת 1997 הינה 2.5% בלבד, ו-2.5% נוספים קשורים לתאונות משנת 2003.

למרות שהתובע התנגד לחוות דעת זו, הרי בית המשפט ציין בפסק דינו כי אפילו תצהירו של התובע תומך בכך. מהתצהיר עולה כי לאחר התאונות משנת 2003, הביטוח הלאומי קבע לו נכות של 20%, כאשר רק 10% מתייחס לתאונה משנת 1997. על כן, לא ניתן לטעון כי לתאונה משנת 2003 אין השפעה ממשית על מצבו של התובע.

התובע ניסה גם לטעון כי שתי התאונות פגעו במקומות שונים, ולכן אין לייחס את נכותו של התובע לשתי התאונות. לטענתו, בתאונה שאליה מתייחס פסק הדין, הפגיעה הייתה בצוואר וגב עליון ואילו בתאונות משנת 2003 נפגע הגב התחתון. גם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט לאחר שעיון במסמכים הרפואיים מלמד כי כולם, גם אלו משנת 2003, מלמדים על פגיעה בצוואר. לסיכום העניין של הנכות הרפואית, בית המשפט מקבל את חוות דעתו של המומחה ופוסק נכות רפואית של 2.5%.

הנכות התפקודית

הפיצוי הכספי שפוסקים בתי המשפט, אומנם מתבסס על נכותו הרפואית של התובע, אבל צריך לזכור שהפיצוי ניתן בגין הפגיעה התפקודית. כלומר, בית המשפט בודק עד כמה נפגע תפקודו של התובע, וכיצד הפגיעה הזאת השפיעה עליו במונחים כלכליים.

בית המשפט מתח ביקורת חריפה על בא כוחו של התובע. בתצהירים שהוגשו לבית המשפט, שעליהם בעצם בית המשפט אמור להתבסס, נאמר שהתובע הוא נהג משאית אבל לא נאמר שהעבודה של התובע כללה עבודה פיזית של העמסה ופריקה. לעומת זאת, בסיכומים של התובע, נטענה טענה זו.

על כן, בית המשפט הניח כי אכן העבודה הייתה פיסית בדרך זו או אחרת, אבל קשה היה לו לבסס את המגבלות שנגרמו לתובע בשם עבודתו. אומנם התובע טען כי בגלל כאבי הגב התחתון קשה לו להתכופף, אבל המומחה הרפואי קבע כי אין לתובע כל מגבלה בגב התחתון. דומה לכך, גם הטענה של התובע שהתייחסה לכאבים בכתף שמאל. המומחה מטעם בית המשפט קבע כי גם בהתייחס לכתף שמאל, לא נראה שהתובע סובל ממגבלה רפואית כלשהי.

הלכה ידועה היא שנכויות בשיעור נמוך, עלולות שלא להשפיע כלל על כושר ההשתכרות של אדם מן הישוב. נראה כי במקרה זה, בית המשפט מאמץ הלכה זו וקובע כי יש ספק גדול אם הנכות של התובע גורמת לו להפסדי שכר כלל. תמיכה לכך ניתן למצוא בעובדה כי התובע חזר לעבוד בעבודתו 3 שבועות לאחר התאונה, ואין כל ראיה לכך שהוא התקשה בעבודתו.

נכון שהוא פוטר מעבודתו מספר חודשים לאחר מכן, אבל אין כל ביסוס לכך שהפיטורים נבעו בשל מצבו הרפואי.
לסיכום, נראה שבית המשפט התקשה להאמין לתובע כי התאונה גרמה לו להפסדי עבודה ושכר. עיקר קביעותיו של בית המשפט הסתמכו על חוות הדעת הרפואית שהוגשה, ומחוות דעת זו עולה הרושם כי התובע מנסה להגדיל את אחוזי נכותו ללא שיש לכך ביסוס רפואי. בשל כך, התובע קיבל רק פיצוי בגין הפסד 3 שבועות עבודה לאחר התאונה, והפיצוי שקיבל בשל אובדן כושר השתכרות בעתיד הועמד על הצד הנמוך, 12,000 ₪.