חלוקת פיצויים לאחר תאונת דרכים בין משאית ונגרר
| דרגו את המאמר |
|
תאונת דרכים עם משאית ונגרר – מי ישלם פיצויים?
תא (ת"א) 35246-07
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, מעגן את זכויותיהם של נפגעי תאונות דרכים לקבל פיצויים בגין נזקים אשר נגרמו להם כתוצאה מתאונה. כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים, חברת הביטוח אשר ביטחה את רכבו במהלך התאונה חייבת לשלם לו פיצויים בעקבות נזקיו.
מעורבותן הרבה של משאיות בתאונות דרכים בארץ, קל וחומר בתאונות קטלניות, הביאה להחמרה מבחינת דיני הביטוח וחוק הפיצויים כאשר מדובר בתאונות בהן קשורות משאיות. החוק קובע כי במקרה כזה הפיצויים יתחלקו באופן שווה בין חברת הביטוח של הנהג הנפגע, לבין חברת הביטוח של המשאית. כיצד אפוא תתחלק האחריות כאשר מדובר בתאונה בין רכב קל ומשאית אשר מאחוריה נגרר?
קראו עוד בתחום:
- האם תאונה של עובד ברכב PAR CAR היא תאונת דרכים?
- תאונה ותביעת פיצויים למרות נהיגה בניגוד לפוליסת סחר רכב
- מבקר המדינה מותח ביקורת על המשטרה ועל פגיעתה במלחמה בתאונת הדרכים
- דחיית תביעה בגין תאונת דרכים בשל חשד כי מדובר בפציעה שמקורה בקטטה
במרץ 2007 ארעה תאונת דרכים קשה ובה מצא ביינסין סלומון שלמה את מותו. בתאונה הנ"ל היו מעורבים שלושה כלי רכב והיא גרמה לשני הרוגים ומספר רב של פצועים. המנוח נסע ברכב משא-אחוד מסוג טיוטה אשר נפגע מאחור ממשאית אשר גררה נגרר. בית המשפט נדרש אפוא להחליט כיצד יש לחלק את נטל הפיצוי בין מבטחות הרכבים. כמו כן, בית המשפט עסק בשאלה בנוגע לחבותה של מבטחת הנגרר וחלקה בפיצויים בגין התאונה.
האם חברת הנגרר תפצה בגין 25% מהנזק?
מבטחת רכבו של התובע, ומבטחת המשאית, הסכימו כי הפיצויים צריכים להתחלק באופן הבא – 50% מחברת הביטוח של המנוח, 25% מחברת הביטוח של המשאית, ו-25% מחברת הביטוח של הנגרר. לעומת זאת, חברת הביטוח של הנגרר טענה כי הפיצויים צריכים להיות מחולקים באופן הבא – 50% 50% בין חברת הביטוח של רכב המנוח לבין חברת הביטוח של המשאית. חברת הביטוח של הנגרר טענה כי הנגרר עצמו לא פגע ברכב הקל ועל כן אין כל חבות לפצות את המנוח בעקבות התאונה.
בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענותיה של חברת הביטוח של הנגרר ולקבוע כי היא אחראית בפיצוי רבע מנזקיו של המנוח. סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי נגרר הינו רכב מנועי וגרירתו מהווה שימוש ברכב מנועי. גרירה הינה למעשה מצב בו נוהג אחד עושה שימוש בשני רכבים מנועיים.
אי לכך, הלכה פסוקה היא כי כאשר מעורבים בתאונה גורר ונגרר, האחריות לפיצויים לנפגע רובצת לפתחם של שניהם כמכלול אחד. למעשה, כל אימת שהנגרר מחובר לגורר, אין משמעות לכך שמדובר בשני רכבים מנועיים המחוברים זה לזה, ויש לראות אותם כרכב מנועי אחד. דהיינו, תאונת הדרכים נגרמה, בין השאר בשל הרכב הנגרר. "הבדל מעשי קיים במקרה של שני מבטחים שונים, אחד של הרכב הגורר ואחד של הנגרר. אם יש נוהג אחד ברכב הגורר הוא יחשב כנוהג גם בנגרר", נכתב בפסק הדין.
במקרה דנן, בית המשפט קבע כי בזמן התאונה נעשה שימוש משותף הן במשאית והן בנגרר, באופן בלתי נפרד על ידי אותו הנהג. אי לכך, נקבע כי היות והמנוח נפגע כאשר הוא היה חיצוני הן למשאית והן לנגרר, אזי הוא זכאי לכאורה לתבוע פיצויים משתי חברות הביטוח.
יש לציין כי על דרך הכלל, חלה האחריות לפצות את הנפגע על מבטחת הרכב בו הוא נסע. עם זאת, סעיף 17א לחוק הפיצויים העניק לשר האוצר את הסמכות לקבוע הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין מבטחים. בהתאם לכך, שר האוצר קבע בסעיף 2 לצו פיצויים לנפגעי תאונת דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין מבטחים) כי בתאונה בה יהיה מעורב רכב כבד ורכב קל, הפיצויים ישולמו בחלקים שווים על ידי חברות הביטוח של הרכב הקל והרכב הכבד.
לסיכום, נקבע כי היות ומדובר בתאונה בין רכב קל ובין משאית הגוררת נגרר, והיות והחוק קובע כי נפגע חיצוני במקרה זה רשאי להגיש תביעה כנגד שתי חברות הביטוח, יש לראות בנגרר ובמשאית כרכב אחד וכל אחת מחברות הביטוח (של הנגרר והגורר) תישא ברבע מהאחריות לתאונה כלפי המנוח.
