תביעה לקבלת תמורת נכס שנמכר בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה

דרגו את המאמר

רכוש יהודי נמכר ע"י קק"ל, והכספים נחסמו בהוראת הממשל הפולני. האם קק"ל צריכה לפצות את בעלי הרכוש?

התובע מכר את רכוש הוריו המנוחים דרך זרוע של קק"ל, שפעלה בפולין. הכספים הוקפאו בפקודת שלטונות פולין, וכיום קק"ל, אשר לא מוכרת כיורשתה החוקית של קק"ל פולין, לא מסוגלת לממשם. האם קק"ל אחראית לפצות את התובע?
 

התובע הינו ישראלי יליד פולין. בתקופת מלחמת העולם השנייה נספו הוריו ואחיו של התובע, והוא יורשם היחיד. בשנת 1946 התקשר התובע עם קק"ל, הנתבעת, למכירת ביתם של הוריו, המצוי בפולין. בשנת 1949 הודיעה קק"ל לתובע כי הבית נמכר, אולם לאור גזירות המשטר הקומוניסטי, הכוללות עונש מוות על הוצאת כספים מפולין, הכסף נמצא בחשבון בנק חסום.

ב-1999, כעשור לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי בפולין, הגיש התובע בקשה נוספת לקק"ל לקבלת התמורה בעבור מכירת הבית. הנתבעת השיבה כי היא מתכתבת עם שר האוצר הפולני בקשר לכספים המוקפאים. בשנת 2008 התייאש התובע מן המו"מ עם קק"ל, והגיש תביעה זו כנגדה, בדרישה לקבל לידיו את הכספים שהתקבלו תמורת הנכס.

התחייבות להשתדלות ולא לתוצאה

עיקר טענתה של קק"ל הינה כי מעולם לא התחייבה למכור את הנכס ולהעביר לתובע את התמורה, אלא רק להשתדל לעשות כן. על נקודה זו אין מחלוקת בין הצדדים. אולם, בית המשפט קבע כי למרות הקושי להוכיח השתדלות, הנובע מעמימותו של המונח, הצליח התובע להרים את נטל ההוכחה, ולהראות שלא הייתה השתדלות מספקת מצד קק"ל.

אין עוררין כי הבית אכן נמכר ע"י הנתבעת. מכיוון שכך, על האחרונה להראות באילו פעולות ניסתה לנקוט על מנת להעביר את הכספים לתובע. הנתבעת לא הראתה כי פעולות כלשהן בהן ניסתה לנקוט, לא צלחו. מכאן ניתן להסיק שלא הייתה כל השתדלות מצד התובעת, ובכך היא הפרה את ההתחייבות החוזית שלה כלפי התובע.

טענה נוספת של קק"ל הייתה כי התובע לא הציג בבית משפט ישראלי צווי ירושה כנדרש, על כן ייתכן כי ישנם יורשים נוספים הזכאים לחלקם בנכס, והיא מנועה מלהעביר לו את הכסף שנתקבל עבור הבית. בית המשפט קבע כי מכיוון שעברו שישים שנה ממכירת הבית, אשר במהלכן לא ניגשו יורשים נוספים על מנת לתבוע את חלקם בבית, והואיל והתובע הסכים כי במידה ויורשים נוספים ידרשו בעתיד את חלקם מאת קק"ל הוא יפצה את האחרונה, קק"ל מנועה מלטעון כי ייתכן והתובע איננו היורש היחיד.

חוסר יריבות

קק"ל הסבירה כי ממשלת פולין לא מכירה בקק"ל כגוף משפטי זהה לגוף "קק"ל פולין", אשר פורק בהוראת הממשל הפולני בשנות החמישים. בנוסף, הכספים מצויים כיום בבנק הפולני, אשר נהנה ממעמד ממלכתי, ועל כן חל איסור על פי החוק הפולני לתבוע אותו מחוץ לגבולות פולין. על כן טענה קק"ל כי על התובע להגיש את תביעתו לא כנגד הנתבעת, אלא כנגד הבנק הפולני, בבית דין פולני.

קובלנתו של התובע כנגד הבנק הפולני נושאת, לדברי קק"ל, סיכויי הצלחה גבוהים בהרבה מתביעה זהה שתוגש בפולין ע"י קק"ל עצמה, שכן התובע הינו הצד שנפגע. בית המשפט קבע כי מאחר והחוזה נערך בין התובע לבין קק"ל, והאחרונה מינתה את קק"ל פולין לנהל את המכירה משיקולים שלה, אין זה רלבנטי לתביעה זו כי הממשל הפולני הנוכחי לא מכיר בקק"ל כגוף אשר יכול למשוך את הכספים שנתקבלו עבור קק"ל פולין.

בנוגע לחסינות הבנק הפולני קיבל בית המשפט את עמדת התובע, כי באמנת וינה משנת 1962, עליה חתומה פולין, נקבע כי לבנקים אין חסינות דיפלומטית מפני תביעות בתחום המשפט הפרטי.

בית המשפט קבע כי הצעתה של קק"ל, כי התובע יגיש את תביעתו כנגד הבנק הפולני, איננה סבירה, ומהווה הוכחה לאוזלת יד מצד קק"ל. כנאמן שטרם סיים את תפקידו, קק"ל אינה הצד הנפגע בעניין זה. בהתנהלותה היא מפקירה לא רק את רכושו של התובע בפולין, אלא גם את רכושם של אחרים, שהתייאשו ולא הגישו תביעותיהם כנגדה, גם אם נמכר רכושם על ידי קק"ל או על ידי קק"ל פולין.

נפסק כי קק"ל לא הצליחה להוכיח כי מגיע לה פטור מהתחייבויותיה כלפי התובע, והאחרון זכאי למלוא התמורה אשר התקבלה לידי קק"ל פולין בעבור הנכס.