מידת האחריות שניתן להטיל על המשטרה לנזקים בגין מעשה פשע
| דרגו את המאמר |
|
הרכב ביהמ"ש המחוזי אשר ישב לדין: אב"ד סגן הנשיא השופט יגאל גריל (בדעת מיעוט) והשופטים עודד גרשון ודיאנה סלע (בדעת רוב).
רקע:
במועד הארוע היה מוחמד האב, אסיר ברשיון לאחר ריצוי 18 שנות מאסר בגין עבירות אלימות. הוא עבר להתגורר עם בת זוגו התובעת , בדירתה בחיפה. במהלך חייהם המשותפים נהג מוחמד להתעלל בה, להכותה בכל חלקי גופה, למשוך בשערותיה ולאיים עליה כי ירצח אותה אם תתלונן נגדו במשטרה. לאחר לידת התינוק המשיך מוחמד במעשיו וכן איים שירצח גם את התינוק משום שחשד כי אינו בנו.
ביום 5.8.1999 שלף את בנו התינוק מה"סלקל" שבו שכב, רץ עימו למרפסת הבית שבו חיו הוא, בת זוגו התובעת, התינוק ואחיו הבכור וזרק אותו בידו האחת, בכוח רב, גבוה ובקשת, לכיוון החצר. התינוק הוטח מגובה רב אל עבר החצר הסלעית של השכנים. התינוק הובהל לבית החולים כשהוא סובל מחבלות קשות בראשו ולאחר כ- 8 ימים נפח את נשמתו, בהיותו כבן חודשיים. בעת הארוע היו שוטר ושוטרת שהוזעקו לבית המשפחה.
מוחמד נשפט בגין מעשה הרצח ונדון למאסר עולם בבית המשפט המחוזי בחיפה.
התובעים: האם התובעת בנה האחר ועזבונו של התינוק, הגישו לבית משפט השלום בחיפה תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם כנגד מדינת ישראל/משטרת ישראל בלבד.
בית משפט השלום בחיפה ע"י השופטת כמלה ג’דעון קיבל את התביעה וחייב את המדינה לשלם לתובעים סך של 1,060,513 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. השופטת ציינה כי שוכנעה שהמשטרה אכן כשלה בביצוע תפקידה וכי דין התביעה להתקבל. כשלונה של המשטרה התבטא בשני מישורים, הראשון במישור ההערכות שלה והכח שנשלח על ידה לטיפול באירוע, והשני, במישור התנהגות יחידיה במהלך האירוע עצמו.
המדינה ערערה על פסק הדין של בימ"ש השלום וביקשה לבטלו והתובעים הגישו ערעור שכנגד שבו ביקשו לחייב את המדינה להגיל שיעור הפיצוי.
השופט גרשון ציין כי יש לקבל את ערעור המדינה , לדחות הערעור הנגדי של התובעים בלא חיובם בהוצאות , שכן סבר כי לא היה כל בסיס לקביעתו של בית המשפט לפיה הכח שנשלח לטפל באירוע לא היה מספיק בהיקפו, ולא ראה בסיס לקביעה כי הענות לקריאה שגרתית על ידי שליחת שוטר ושוטרת שח"ם חורגת מתחום הסביר, ולפיכך אינה בבחינת התרשלות.
השופט גרשון ציין כי לדעתו אין לומר כי דרך הפעולה שהוצעה על ידי בית המשפט השלום היא הדרך הסבירה היחידה בנסיבות העניין. לדעתו, אין לומר על עמידתה של השוטרת בצמוד לתובעת כי היתה בבחינת חריגה מסטנדרט התנהגות של שוטר סביר בנסיבות הענין. כן לפעולת מעצרו של מוחמד בשלב שבו נעשתה וקבע כי היתה פעולה סבירה בנסיבות העניין וכי השוטר נהג באופן שקול וסביר בהפעלת סמכויותיו ואין משום התרשלות בכך שהשוטר לא עצר את מוחמד בשלב מוקדם יותר.
השופט גרשון ציין בין היתר כי השוטר לא צריך היה לצפות את דרך ההתרחשות הנוראה של השלכת התינוק אל מותו (וכי מי יכול להעלות על דעתו אפשרות מפלצתית שכזו?) וגם לא היה צריך לצפות כלל את הנזק שנגרם לתינוק. שהרי השוטרים לא ידעו כלל על דבר קיומו של התינוק בבית. וגם לו ידעו על קיומו בבית, לא היתה להם כל סיבה לחשוד כי מוחמד צפוי לגרום לבנו התינוק נזק כלשהו. אפילו התובעת עצמה לא צפתה מעולם כי מוחמד יפגע בדרך כלשהי בתינוק.
גם אילו היתה התרשלות כלשהי בהתנהגות השוטרים או מי מהם, כי אז הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק נותק במעשה הרצח המזוויע שביצע מוחמד בתינוק. לאור קביעותיו דין התביעה להידחות.
השופטת סלע הסכימה לנמוקיו של השופט גרשון .
אב"ד סגן הנשיא יגאל גריל בדעת מיעוט ציין שפסק-דינה של שופטת השלום , מבוסס היטב על התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניה, וכן גם על אדני החוק וההיגיון.
השופט גריל ציין כי השאלה מה היקף אחריותה של משטרת ישראל כאשר היא נקראת לטפל באירוע כבר נדונה בבתי המשפט והתשובה היא שמשטרת ישראל נושאת בחובת זהירות מושגית.
לעניין האחריות הקונקרטית במקרה הנדון ציין השופט בין היתר, כי השוטרת לא הכירה את נוהלי המשטרה כעולה מעדותה וגם לא הוכח האם עברה הכשרה לקראת הצטרפותה לעבודה זו הן מבחינת הטיפול באירועים, ובמיוחד באירועים חריגים, לרבות דרכי התמודדות במצבי מצוקה ולחץ ושימוש בכוח במידת הצורך. התוצאה היתה שהשוטר נאלץ להתמודד למעשה בעצמו, וללא כל סיוע, מול עבריין אלים כשנוכחותה של השוטרת בזירת האירוע היתה פסיבית וחסרת אונים.
סגן הנשיא גריל הוסיף וציין כי : " הביקורת היא על כך שלצורך טיפול במקרה של אלימות במשפחה נשלח כח משטרתי שלא היה מיומן דיו להתמודד עם עבריין אלים, במיוחד נוכח העובדה שהשוטרת לא היתה מסוגלת לתפקד בסיטואציה שנוצרה. משטרת ישראל חייבת היתה לקחת בחשבון שאירוע של אלימות במשפחה עלול להסלים על נקלה ולצאת מכלל שליטה, ומכאן שהיה על משטרת ישראל לוודא שהצוות שיגיע לטיפול במקרה אלימות מסוג זה יהא מיומן למטרה זו במידה מספקת".
עוד הבהיר השופט גריל כי : " אוסיף, שדברים אלה אינם נכתבים כחוכמה לאחר מעשה, אלא סבורני שהאפשרות להסלמתו של מקרה אלימות במשפחה או אלימות מכל סוג אחר, מצויה במסגרת חובת הציפיות של משטרת ישראל".
אשר להתנהלותו של השוטר ציין השופט בין היתר, כי מחדלו מתבטא בכך שלא ראה לנכון לכבול ולאזוק את מוחמד, ולהרחיקו מן הזירה, וזאת כבר בפעם הראשונה שהלה דחף אותו וניסה להגיע לתובעת. השוטרים חייבים היו לצפות שהתנהגותו האלימה של מוחמד עלולה להביא לפגיעה במי מן האנשים שבזירת העבירה, כמו, למשל בתובעת שבה כבר פגע, ושעליה כעס על שהיא "מסבכת" אותו. העובדה שמי שהיה הקרבן בסופו של דבר הוא התינוק האומלל אין בה כדי לשנות את התוצאה, הואיל והיה על השוטרים לקחת בחשבון אפשרות שהאלימות של מוחמד עלולה גם לפגוע בכל מאן דהוא המצוי בזירה.
לאור קביעותיו הציע השופט גריל בדעת מיעוט לדחות את ערעור המדינה על חיובה בפצוי. עמדתו כאמור לא נתקבלה והוחלט בדעת הרוב לבטל את פסק דין בימ"ש השלום ושלא לחייב את התובעים בהוצאות.
