תביעת פיצויים בגין טביעה ורשלנות במחזיקים בחוף
| דרגו את המאמר |
|
הדיון הוחזר לבית-משפט השלום, כדי שיכריע בכל יתר השאלות השנויות במחלוקת, לרבות בשאלת גובה הפיצויים הראוי וחלוקת האחריות בין המשיבות.
הרכב ביהמ"ש אשר ישב לדין: סגן הנשיא גדעון גינת והשופטות שושנה שטמר וברכה בר זיו.
נסיבות העניינים:
המנוח הגיע יחד עם חבריו לחניון סוסיתא בכינרת ביום 21.07.1999, דרכו נכנסו לחוף "סוסיתא". בשלב מסוים [בשעה: 15:45], כאשר שחה עם חברו במים, המנוח טבע ומת, מסיבה שהצדדים חלוקים אודותיה. לטענת העיזבון, הטביעה נגרמה כאשר רגלו של המנוח נתפסה בעציץ הנטוע בתוך המים, או כאשר נתקל בחפץ ליד העציץ, או כאשר רגלו נתפסה במהמורה של חול.
בית המשפט השלום דחה את תביעתו של העיזבון. (רצ"ב לנוחיותכם פס"ד בימ"ש השלום)
סגן הנשיא גדעון גינת קבע כי חוף סוסיתא, היה למעשה "נספח שאינו ניתן להפרדה" מהחניון. חובת הזהירות של מפעילת החניון כלפי המנוח מתפרשת, איפוא, גם על רחצת המנוח בחוף סוסיתא. מפעילת החניון בהתנהלותה בחרה במודע להיות קשורה בצורה זו או אחרת לחוף הים, אלא שלא היה מצידה כל פיקוח עליו או שירותי הצלה, כנדרש . אחריות זו חלה באופן שילוחי גם על המועצה האזורית, מעניקת הזיכיון, על מבטחיה ועל מבטחי בעל הזיכיון. עוד קבע כי המועצה האזורית אינה רשאית להשתחרר מחובתה הסטטוטורית על-ידי מסירת ניהול חוף ים לגורם מהסוג של קיבוץ עין גב, מבלי לוודא כי גורם זה אכן מבצע את המוטל עליו בסבירות ומונע סכנה לציבור הפוקד את החופים, המופקדים על-פי דין בידי המועצה האזורית .
עוד ציין השופט כי ההנחה הבסיסית היא כי החניון, באופן בו הופעל, כלל בחובו סיכון בלתי סביר כלפי הלקוחות אשר שילמו בעבור שירותי החניון ומתקניו כחלק מהנחתם הבסיסית, כי החוף הגובל אשר ניתן להגיע אליו דרך החניון, הינו חלק בלתי נפרד משירות זה. לפיכך , מסקנתו היא, כי המשיבות חייבות היו לצפות לכך שחוף הרחצה הגובל יביא את המבקרים לרחצה במים, אף אם אין בנמצא במקום שירותי הצלה. סיכון הטביעה היה, איפא, סיכון צפוי אפשרי והתעלמות המשיבות מסיכון זה, הינה בגדר התרשלות כלפי ה"מבקר הממוצע" במקומות הנמצאים תחת פיקוחן.
השופט הבהיר כי מפעילת החניון לא נקטה את האמצעים הנדרשים, ספק אם נקטה אמצעים כלשהם. לא היה מצידה כל פיקוח, למרות העובדה שמטרת החניון היא לאפשר לציבור המבקרים גישה לחוף הים. לא הוכח, כי במעבר מהחניון לחוף הרחצה אכן הוצב שלט שניתן להסיק ממנו כי הכניסה למתחם זה מהחניון, אסורה. לא היו במקום שלטים, שאסרו רחצה בחוף, אלא לכל היותר שלט שהתריע וקבע כי: "האחריות על המתרחץ בלבד" . נראה, כי המשיבות בחרו לקדם גישה של איש הישר בעיניו יעשה. עוד נקבע כי אין בשלט שהיה במקרה הנוכחי כדי לשחרר את המשיבות מאחריות שעה שבנסיבות המקרה ניתן לייחס להן התרשלות של ממש. וכי האחריות של המתרחץ אינה מוציאה, כשלעצמה ובכל מקרה, אחריות של מפעילי החוף.
ובאשר לקשר שבין ההתרשלות לנזק ציין השופט כי מתקיימת זיקה סיבתית שכן אלמלא בחרו המשיבות שלא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ואלמלא ישבו באפס מעשה – לא היה הנזק נגרם; אילו הקפידו על אמצעי זהירות סבירים, כמפורט לעיל, ניתן לקבוע במאזן ההסתברויות שהנזק היה נמנע.
השופטות שטמר ובר זיו הצטרפו לעמדת השופט גינת והדיון הוחזר איפוא לערכאה הדיונית הראשונה.
פסה"ד שבערעור רצ"ב.
עא 1256/05 ניתן 22.4.08
