תשלום עיתי לאחר תאונה במסגרת השנים האבודות
| דרגו את המאמר |
|
אחד המושגים הנפוצים ביותר בתביעות פיצויים בגין נזקי גוף הוא "הלכת השנים האבודות". מדובר בהלכה אשר קובעת כי בני משפחתו של אדם שנפטר זכאים לפיצוי גם עבור השנים שאבדו עם פטירתו של המנוח. דהיינו, הפסד השתכרותו הפוטנציאלי של המנוח מעת הפטירה ועד "יציאתו לגיל פרישה". סוגיה משפטית מעניינת היא כיצד יש להחיל את הלכת השנים האבודות במקרה של פיצויים עיתיים.
תשלום פיצויים בדיני הנזיקין יכול להיעשות בשתי דרכים – תשלום חד פעמי (אשר במסגרתו משולמים לנפגע או לבני משפחתו הסכומים ב"מכה אחת" עבור כל התביעה) ותשלום עיתי (תשלומים המשולמים לנפגע או בני משפחתו מדי תקופה קצובה).
בית המשפט העליון התייחס לפיצויים העיתיים אל מול הלכת השנים האבודות וקבע כי פיצויים בדרך עיתית איננם שוללים את השנים האבודות. ההיגיון העומד מאחורי פסיקה זו הוא כי הסמכות לפסוק לנפגע פיצויים עיתיים קיימת גם כאשר מדובר בתביעות לפי פקודת הנזיקין וגם כאשר עסקינן בתביעות מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ההבדל הוא בכך שלפי תקנה 3 לתקנות חוק הפיצויים, תשלום עיתי משולם לתלויים של הנפגע גם לאחר מותו.
בפקודת הנזיקין אין הוראה דומה לתקנה זו, אך בית המשפט ציין כי אין בכך ולא כלום. השופט ריבלין ציין בפסיקתו כי מטרתה של תקנה 3 הינה לשמש חלופה להגשמת התכלית העומדת מאחורי השנים האבודות.
סוגיית התשלום העיתי בתביעות נזיקין, בהן קיימת מחלוקת בנוגע ל"קיצור תוחלת החיים" של הנפגע, הפכה למשנית לאחר ששונתה ההלכה בפסק דין השנים האבודות. עם זאת, עמימות בנוגע לקיצור תוחלת חייו של הנפגע משפיעה לא אחת על הבחירה בין תשלום עיתי לתשלום חד פעמי (קל וחומר כאשר ישנו קושי לחשב את הפיצויים).
כיצד זה נעשה בפועל?
השופט ריבלין קבע מתווה לפיו ניתן יהיה להשלים את התשלום העיתי, לאור הלכת אטינגר, גם בתביעות על פי פקודת הנזיקין. לדוגמא, ניתן לשקלל בסכום החודשי של הניזוק מדי חודש תוספת המשקפת את הפיצוי בגין השנים האבודות (יצוין כי דרך זו מציבה קושי של ממש בפני בית המשפט בבואו לחשב את מספר השנים האבודות).
קראו עוד בתחום:
- סיעוד ועזרה בתביעת פיצויים - דוגמאות מהפסיקה
- נכות פלסטית בתור נכות תפקודית, אימתי?
- כאב וסבל לאחר תקיפה - דוגמאות מהפסיקה
- שיקולי ערכאת ערעור במסגרת ערעור על חישוב פיצויים בתביעת נזיקין
כמו כן, ניתן לדוגמא להמשיך ולשלם את התשלום העיתי גם לאחר מותו של הנפגע, וזאת באותו אופן בו הפיצוי החד פעמי אמור לפצות את הנפגע כנגד אובדן חיי העבודה לאחר התאונה. עם זאת, השופט ריבלין ציין כי במקרה זה ייתכן ועדיף לשלם את התשלום באופן חד פעמי לעיזבון.
בפסק דין אשר ניתן בבית המשפט העליון במרץ 2006, נדון עניינה של קטינה אשר נולדה נכה בגין רשלנות רפואית בלידתה. מצבה הרפואי הקשה של הקטינה אילץ את הוריה להעבירה לגידול במוסד שיקומי בעלות בלתי ידועה. בית המשפט התלבט האם לפסוק להורים ולילדה תשלום עיתי או חד פעמי. השופט ריבלין עמד על שני האפיקים האפשריים וקבע כי במקום בו אין הסדר סטטוטורי, יש להעדיף את התשלום החד פעמי על פני התשלום העיתי.
"פסיקת תשלום עתי תתאפשר בהתקיים 2 תנאים מוקדמים – הנתבע יכול לעמוד בתשלומים בעצמו וזאת בשל חוסן כלכלי (לדוגמא, ניתן לשעבד לשם כך את אחד מנכסי הנתבע), וישנו קושי של ממש להעריך את הנזק אשר נוגע לשורשה של פסיקת הפיצויים במקרה המדובר (קיצור תוחלת חיים עמום, מצבו של הניזוק כעת ובעתיד וכדומה). כמו כן, השופט קבע כי יש להתייחס לאפשרות של התפתחות ברפואה ובשירותי הסיעוד אשר תוכל בעתיד לסייע לנפגע להתמודד עם נזקו.
