שיפוי בגין רשלנות משטרה - סעיף 80 לחוק העונשין

דרגו את המאמר

זכות לשיפוי על הוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין איננה מגבילה את העילות הנזיקיות העומדות לנאשם באותו עניין. מדובר בעילות אשר בגינן רשאי נאשם להגיש תובענה אזרחית נפרדת. המדינה יכולה להיות חבה בנזיקין בגין מחדלים או מעשים של המשטרה – הן בשל אי ביצוע חובות, והן בגין ביצוע חובות באופן רשלני.

ב-ע"א 1678/01 (מדינת ישראל נגד משה וייס) נקבע כי המשטרה אחרית לנזקים אשר נגרמו למתלוננים שסבלו התעללות חריגה מצד שכניהם, וזאת בגין אי מתן טיפול מינימאלי או התייחסות ראויה במשך שנתיים ימים. עם זאת, עניין וייס היה מקרה בולט בחומרתו, בעיקר בשל אוזלת ידה של המשטרה להתמודד עם התלונות. בפסק דין זה הודגש שהמדיניות השיפוטית הראויה דורשת מידה של זהירות כאשר עסקינן בגיבוש חובות הזהירות המוטלות על המשטרה.

      קראו עוד בתחום:

• תביעה נזיקית נגד משטרת ישראל
• פיצויים בעקבות מאסר שווא, האמנם?
• רשלנות שוטרים בטיפול בתלונה בדבר העדרות צעירה
• האם תלונה במשטרה מהווה הוצאת לשון הרע?
• מכות מקצין משמר הגבול - תביעה נגד המשטרה והמדינה

במקרים מסוימים יהיו כל השיקולים לקולא טענות סרק בלבד. השופטת דורנר כתבה בפסק דין וייס כי העילות הנזיקיות אמורות לבוא כתמריץ נוסף לעובדי ציבור שלא להתנהג בצורה שאיננה סבירה ו\או נורמטיבית. מוטל על עובדים אלו, בשל הציפייה הציבורית מהם, לשמור מפני כל התנהלות רשלנית.

בחינת האירוע - בזמן אמת ולא בדיעבד

בית המשפט איננו מחלק ציונים לתובע המשטרתי. בית המשפט בוחן את התנהלותה של המשטרה על יסוד עוולת הרשלנות ובודק האם מדובר בסטייה מחובת הזהירות הקונקרטית בנסיבותיו הספציפיות של המקרה. כמו כן, התקיימותה של עוולת הרשלנות איננה נבחנת בתור חוכמה שלאחר מעשה. יש לבחון את התנהלות המשטרה בזמן אמת, על פי חומר החקירה והנתונים, ולא על בסיס התוצאה הסופית – זיכוי הנאשם.

יש לזכור כי הרשעה בפלילים בבית המשפט נעשית על בסיס יסוד של מעל לכל ספק סביר, זאת בשונה לפתיחת חקירה או הגשת כתב אישום מצד המשטרה והפרקליטות. במילים אחרות – "לא נדרשת הערכה של המשטרה שמדובר בתיק של הרשעה ודאית כתנאי להגשת כתב אישום".

גם כאשר נאשם מזוכה בערעור זיכוי מוחלט, אין בכך עדיין כדי לקבוע זכאות אוטומטית לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. סעיף 80 שתי חלופות לפיצויו של נאשם בסכום מקסימאלי - כשלא היה יסוד להאשמה, וכשקיימות נסיבות אחרות המצדיקות הפיצוי. כמו כן, הלכה פסוקה היא כי זכאות לפיצויי לפי סעיף זה אינה מוציאה את העילה הנזיקית.

כשלא היה יסוד להאשמה

"המבחן שעל פיו יקבע בית המשפט, בדיעבד, כי לא היה יסוד להאשמה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להציב עצמו בצומת הדרכים שבה ניצבה התביעה ערב הגשת כתב האישום, ולבחון האם באותה נקודת זמן ובהינתן התשתית הראייתית שהייתה בפניה באותה עת, ההחלטה להעמיד לדין הייתה סבירה. קרי: האם היה בחומר החקירה שנאסף כדי להעלות אצל תובע סביר ציפייה כי בידיו ראיות לכאורה לביסוס ההרשעה", נקבע בפסיקה. במילים אחרות, מדובר במקרים בהם האשמה יושבת על יסודות רעועים.

נסיבות אחרות המצדיקות פיצויי

במקרים זה ניתן לחלק את הנסיבות לשתיים – נסיבות הנוגעות באופן ספציפי לנאשם, ונסיבות הקשורות להליך המשפטי. הנסיבות הנוגעות להליך כוללות את התנהלות התביעה במהלך המשפט ולאחריו. לדוגמא, המשטרה לא בדקה ממצאים רלבנטיים ובכך גרמה לנאשם עיוות דין. מבחינת הנסיבות הקשורות בנאשם, מדובר יותר במעין הענקת פיצויי שיש בו מידה של חסד וחמלה, זאת בשל עינוי הדין והסבל שנגרמו לנאשם בגין הרשעתו.

      להלן שיקולים נוספים:

• האם החקירה וכתב האישום נפתחו והוגשו בתום-לב, או שמא מדובר לעלילת שווא או שיקולים זרים.
• האם המשטרה ניהלה את החקירה בצורה ראויה (לדוגמא, כגון: הנאשם הציג טענת אליבי וזו נבדקה כנדרש).
• האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש?
• האם ההליכים המשפטיים התארכו יתר על המידה באופן בו נגרמו לנאשם עינוי דין והוצאות מיותרות. כמו כן, האם הנאשם נאלץ לשהות במעצר עד תום ההליכים, וזאת ללא הצדקה?
• האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט?
• טיבו של הזיכוי - האם מוחלט או מחמת הספק?