פלשתינאי אשר נורה על ידי אזרח לא יזכה לפיצויים מהמדינה

דרגו את המאמר

המדינה לא תפצה פלשתינאי אשר נורה על ידי אזרח

ת"א 638-09

בית המשפט קבע כי פלשתינאי אשר נורה על ידי אזרח לא יזכה לפיצויים מהמדינה. בפסק הדין נקבע כי המדינה איננה נושאת באחריות לפציעתו של התובע, וזאת למרות שהוא נפצע קשה בעת שרעה את צאנו בסמוך ליישוב ישראלי. המקרה נשוא התובענה אירע בספטמבר 2009. התובע, מוחמד אבו-מטאוע, נורה על ידי אוהד גנות, וזאת כאשר רעה את צאנו במרחק של 200-300 מטרים מגבול היישוב.

בית המשפט קבע כי היות ומדובר בירי בשטח פתוח, עסקינן באירוע פלילי אשר לא ניתן להטיל בגינו חבות על כתפי המדינה. גנות הורשע בעקבות המקרה ונגזרו עליו 16 חודשי מאסר בפועל. אבו-מטאוע, לעומת זאת, נותר משותק אחרי האירוע בפלג גופו התחתון. בית המשפט קבע כי אכן למדינה קיימת חובת זהירות מושגית כלפי תושביה, לרבות תושבי יהודה ושומרון. עם זאת, נקבע כי לא מדובר בהפרת חובת הזהירות באופן קונקרטי.

      קראו עוד בתחום:

• משפחת קטינה פלשתינאית תקבל פיצויים בגין מותה בשל פגיעת כדור גומי
• תביעת פיצויים כנגד קרנית בגין תאונת דרכים ברמאללה
• האם הדין הפלשתינאי מכיר בהלכת השנים האבודות?
• פיצויים בעקבות הריגת פלשתינאים בגין רשלנות במהלך מבצע חומת מגן
• האם צעיר פלשתינאי יזכה לפיצויים מהמדינה בגין ירי בטעות של חיילי צה"ל?
• פיצויים לאחר תאונת דרכים לפועל בניין פלשתינאי

"קבלת התביעה דנן תביא לעומס בלתי סביר על המדינה ויהיה עליה להציב אנשי צבא וביטחון בכל מקום בו אזרחים יהיו מעוניינים לשהות. הקצאת המשאבים של המדינה הינה מוגבלת ולא מדובר באירוע אשר צריך להיות בתחום הציפיות הסביר של המדינה", נקבע בפסק הדין.

אחריות היורה

למרות דחיית התביעה כנגד המדינה, למצוקתו של התובע נמצא מעט מזור. בית המשפט קבע כי היורה אחראי כלפי התובע לא רק בגין המעשה הפלילי אלא גם בשל העוולה האזרחית. בהכרעת הדין הפלילית בעניינו של הנתבע, הורשע האחרון במסגרת עסקת טיעון. היורה ניסה לטעון כי הודאתו במסגרת עסקת הטיעון הייתה הודאה שקרית, אך טענה זו נדחתה היות והיא עלתה רק במהלך חקירתו הנגדית.

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, קובע כי ניתן להשתמש בממצאים ובמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, בתור ראיות הקבילות במשפט אזרחי. על פי סעיף 42ג לאותה פקודה, סטייה מהממצאים המרשיעים בפסק הדין הפלילי אינה אפשרית אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

היורה במקרה דנן לא ביקש רשות להגיש ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע. בפסק הדין נקבע כי לא הייתה ליורה כל הצדקה לירות לעבר התובע. "אין ספק כי היורה צפה כי מעשהו יביא לפגיעה פיזית בגופו של התובע והוא אף רצה בתוצאה זו", כתב השופט, "לחילופין, גם הנתבע היה מוכיח שהוא לא התכוון לפגוע בתובע, אזי ניתן היה לפסוק את אחריותו מכוח עוולת הרשלנות".

כאשר אדם נושא נשק, הדבר מחייבת הטלת חובת זהירות מושגית עליו, וזאת כלפי מי אשר עלול להיפגע כתוצאה מהשימוש בנשק. במקרה דנן, בית המשפט קבע כי גם אם ניתן היה לקבל את טענת הנתבע לכך שהוא לא התכוון לפגוע באמצעות הירי בתובע, נשתכללה חובת זהירות קונקרטית מעצם כיוון הנשק והכוונה לבצע ירי.

מדובר אפוא בחובה אשר הופרה על ידי הנתבע וזאת משום שהאחרון לא נקט באמצעי הזהירות הסבירים על מנת למנוע הפגיעה. יתרה מכך, יצוין כי לאחר שהנאשם ראה כי הוא פגע בתובע, וזה מתבוסס בדמו, הוא לא העניק לאחרון סיוע אלא נמלט מהמקום ולא דיווח על המקרה לאיש.