מכון כושר - פיצויים בגין אירוע במכון כושר

דרגו את המאמר

האם מכון כושר, שלא דרש אישור רפואי ממתעמל, אחראי על אירוע לבבי שהתרחש למתעמל?

צעירים ומבוגרים רבים מתאמנים בחדרי כושר על מנת לשמור על בריאותם ולחטב את גופם. חדרי כושר מחויבים, על פי חוק, לבקש ממתעמלים אישור רפואי וזאת משום שהפעילות המתבצעת במקום יכולה להיות פיסית ומאומצת מאד. האם חדר כושר אחראי להתקף לב בו לקה מתעמל, וזאת משום שהאחרון לא התבקש להציג אישור רפואי? להלן דוגמא לפסק דין העוסק בסוגיה זו.

התובע, בעת שהתאמן במכון כושר, לקה באוטם שריר הלב. בעקבות האירוע נקבעו לתובע אחוזי נכות לצמיתות. התובע מייחס למכון הכושר, הנתבע, את האחריות למקרה, משום שלא דרש ממנו אישור רפואי כנדרש בחוק. האם ישנו קשר סיבתי בין התנהגות מכון הכושר לבין הנזקים שנגרמו לתובע?

על פי עדותו, בבוקר האירוע חש התובע, רופא מומחה בתחום השיקום, שלא בטוב. בעת שעלה במדרגות בעבודה הוא החל לחוש כאבים בחזה, אך התעלם מכך. לפנות ערב הגיע הרופא למכון הכושר, והתחיל להתאמן על מכשיר ריצה מסוג "טרייד מיל". לאחר הליכה שאורכה כשתיים עד שלוש דקות הוא חש בלחץ בגרון ובחזה העליון, ירד מן המכשיר, ופינה את עצמו לבית החולים. בבית החולים התברר כי לקה באוטם שריר הלב.

חובתו של מכון כושר כלפי המתאמנים בו

סעיף 4 (א) לחוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח) קובע כי מחובתו של מכון כושר לדרוש מכל אדם, המבקש להתקבל למכון, אישור רפואי. אישור זה מבטיח כי הנ"ל איננו סובל ממחלות שעלולות לסכן אותו בשעת האימון במכון. מוסכם על הצדדים כי מכון הכושר לא דרש אישור רפואי מן התובע. מנהל מכון הכושר טען כי היה מודע לחוק, אולם סבר כי אין הוא צריך לדרוש אישור זה ממתעמלים וותיקים, שהחלו להתאמן במכון עוד בטרם נכנס החוק לתוקפו בשנת 1994, כגון הרופא.

בית המשפט קבע כי זוהי פרשנות שגויה. לא ניתן להסיק מלשון החוק כי למתעמלים וותיקים קיים פטור מהמצאת אישור רפואי. חוק מכוני הכושר נועד להגן על מתעמלים מפני ליקויים בריאותיים שונים שעלולים להיגרם להם במכון הכושר. מכיוון שכך, מכון הכושר כשל בהגנה על התובע, וביצע כלפיו שתי עוולות, הפרת חובה חקוקה ורשלנות. אולם, על מנת להוכיח את התקיימותן של עוולות אלו, היה על הרופא להראות כי התקיים קשר סיבתי בין פעולותיו של מכון הכושר לבין הנזק שנגרם לו.

שאלת הקשר הסיבתי

במקרה זה על התובע להוכיח קשר סיבתי כפול: האחד הוא קשר סיבתי עובדתי בין השימוש במכשיר לבין התרחשות האוטם, והשני הוא קשר סיבתי משפטי בין התנהגות המכון לבין התרחשות האוטם. כלומר, אילו התובע היה מתבקש להמציא אישור רפואי, האם היה מצליח לעשות זאת? אם לאו, הרי שניתן לבסס קשר סיבתי משפטי בין התנהלות המכון ובין קרות הנזק.

שני מומחים רפואיים שהעידו מטעם בית המשפט קבעו כי האימון בחדר הכושר לא היווה סיבה בלעדיה אין להתפתחות האוטם. נקבע כי לאימון היה לכל היותר השפעה מתונה על עיתוי האירוע הלבבי, ולא השפעה מרכזית על עצם התרחשותו.

הפגיעה ברובד הטרשתי בלב התחוללה עוד בבוקר, בעת העלייה במדרגות. ייתכן כי האימון המתון בחדר הכושר החמיר את מצבו של התובע, אך עם זאת לא ניתן לפסול את האפשרות כי מדובר בתזמון מקרי, ויתכן שהאוטם היה מתרחש באותה צורה בדיוק גם אילולא היה התובע מצוי במכון. בנוסף, הובאה סטטיסטיקה אשר מלמדת כי מרבית מקרי האוטם מתרחשים דווקא בעת שינה, על מנת לשלול את הקשר האינטואיטיבי שבין מאמץ להתרחשות אוטם שריר הלב.

בית המשפט קבע כי האימון, אשר לא היה אינטנסיבי, היווה לכל היותר החמרה מקרית במצבו של הנפגע, ולא סיבה מרכזית להתהוות האוטם. לגבי המצאת האישור הרפואי, נקבע כי אילו היה מתבקש התובע להמציא אישור רפואי לא הייתה לו כל בעיה לעשות כן, שכן לפני קרות האוטם מצבו הרפואי היה תקין לחלוטין.

מקובל בדיני נזיקין כי התובע נדרש להוכיח את יסודות העוולה. מאחר ובמקרה זה הרופא לא הצליח להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין התרשלותו של המכון לבין נזקו, או בין הפרתו של המכון את חוק ממכוני הכושר לבין נזקו, לא התבסס הקשר הסיבתי הנדרש, והתביעה נדחתה.