תביעה נגד מרכז פרס לשלום בעקבות טביעה של קטין פלשתינאי בחוף באשקלון

דרגו את המאמר

דחיית תביעה בגין תביעת קטין במהלך פעילות של מרכז פרס לשלום

ביוני 2008, קבוצת ילדים פלשתינאים ובני משפחותיהם התאספה לטיול מאורגן מטעם מרכז פרס לשלום. על פי התוכנית, הקבוצה, אשר החלה את הטיול ביריחו, עצרה במסעדה במושב נהורה והמשיכה לחוף ים באשקלון. מדובר בחוף ים מוכרז, ובו סוכת מציל. הקבוצה הגיעה למקום בשעות אור (19:00-19:30). זמן קצר לאחר תחילת הבילוי נערכה ספירה לחניכים ונמצא כי אחד מהם חסר. מאוחר יותר התברר כי הילד נכנס לים וטבע. הוריו של הקטין הגישו תביעה כנגד מרכז פרס לשלום בגין האירוע. לאחר שהצדדים לא השכילו להגיע לפשרה, הוחלט על ניהול דיון הוכחות בתיק.

העד המרכזי מטעם התביעה היה מדריך הקבוצה הפלשתינאית אך בית המשפט העריך כי עדותו הייתה לא ניטראלית ו/או עניינית. העד תיאר את האירוע וטען כי לא היו כלפי נהג האוטובוס איומים כלשהם. לדבריו, העצירה בחוף המדובר הייתה מיוזמתו האישית של הנהג.

בא כוחם של התובעים ניסה לטעון כי אין ספק שמדובר ברשלנות וזאת משום שהופרו חובות הזהירות אשר היו מוטלות על מרכז פרס לשלום כלפי המנוח ובני משפחתו. כמו כן, עורך הדין של המשפחה ביקש להחיל על המקרה את חזקת "הדבר מעיד בעד עצמו". דהיינו, להעביר את נטל הראיה לפתחו של מרכז פרס לשלום, ולקבוע כי דחיית התביעה תתאפשר רק לאחר שהמרכז יוכיח העדר רשלנותו.
 

ההגנה – "העצירה בים הייתה בניגוד לאישור מרכז פרס לשלום"

ההגנה טענה כי מלבד אירוע התביעה, התובעים לא הוכיחו דבר אחד נוסף. לדוגמא, ב"כ מרכז פרס לשלום הדגיש בפני בית המשפט כי בתום הפעילות, ובניגוד לתוכנית, נהג האוטובוס התבקש לנסוע לחוף הים באשקלון. לטענתו, הופעל על נהג האוטובוס לחץ לנסוע לחוף הים מצד הורי החניכים.

עורך הדין של מרכז פרס לשלום טען כי הוסכם על הגעה לחוף ללא ירידה של החניכים למים. האוטובוס הגיע למקום בשעת ערב מאוחרת, כאשר החוף היה סגור למבקרים, ללא סירות הצלה או מצילים. זאת ועוד, הנהג נחקר במשטרה והעיד כי "הופעל עליו לחץ מאסיבי מצד חברי הקבוצה לנוסע לחוף". למעשה, מרכז פרס לשלום טען כי לא הייתה לו כל מעורבות בנסיעה לחוף הים או בארגון הביקור בחוף.

הורי הילדים ומדריך הקבוצה הפלשתינאית היו אשמים בטביעה

בית המשפט קיבל את טענות ההגנה בנוגע לאיסור להיכנס למים בחוף ביום המדובר. על פי חוק הסדר מקומות רחצה, התשכ"ד-1964, קיימים בישראל שלושה סוגי חופים – אסור לרחצה, מוכרז ובלתי מסווג. החוק הסמיך את שר הפנים לקבוע סדרים לשימוש במקומות הרחצה והחובות המוטלים על סדרנים, מצילים ופקחים בחוף.

      קראו עוד בתחום:

• טביעה בירדן - האם פיצויים?
• נער טבע בבריכה במהלך קייטנה - כיצד תחולק האחריות בנזיקין?
• האם ישולמו פיצויים בגין טביעה בחוף מוכרז שהפך להיות חוף מסוכן?
• תביעה בגין טביעה בבריכה בבית מלון
• פיצויים בגין טביעה באגם הכנרת

לדוגמא, בחוף רחצה מוכרז קיימת חובת הקמה של סוכת מציל כל 150 מ'. על פי חוק העזר העירוני באשקלון, הכניסה לחופי העיר מותרת עד השעה 18:30 בערב בלבד. בית המשפט קיבל את טענות ההגנה לכך שהכניסה של התובע לחוף, והגעת הקבוצה למקום, הייתה בניגוד לחוק בכל מקרה, גם אם עסקינן בחוף מוכרז.

כבר בתחילת פסק הדין, בית המשפט דחה את טענות התביעה בנוגע להעברת נטל ההוכחה. נקבע כי לא התקיימו אף אחד מהתנאים המנויים בכלל "הדבר מעיד בעד עצמו". כמו כן, הודגש כי חוף ים איננו "חפץ מסוכן" אשר היה הצדיק את העברת נטל הראיה לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין. לאחר מכן, בית המשפט דחה את שאר טענות התביעה וקבע כי התובעים ישלמו למרכז פרס לשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקלים.

בית המשפט קבע כי גם אם היה ניתן למצוא רשלנות מסוימת בהתנהלות מרכז פרס לשלום, הרי שבכל מקרה היה מקום לקבוע אשם תורם בשיעור של 100% לפתחו של התובע. צוין כי התובע, בתור ילד בן 13, ידע שהכניסה לים מסוכנת, קל וחומר כאשר דובר על איסור להיכנס למים ועל כך שהשעה הייתה שעת ערב מאוחרת. למעשה, בית המשפט מצא לנכון גם להכיר בהגנה לפי סעיף 5 לפקודת הנזיקין – הסתכנות מרצון. בית המשפט קבע למעשה כי האחריות המלאה למותו של התובע רבצה לפתחם של ד"ר סעיפאן והורי הילדים הפלשתינאים.