רשלנות רפואית- אבחון התקף לב

דרגו את המאמר

בסוף חודש יוני, החל המנוח לסבול מקשיי נשימה בעת עלייה במדרגות ומלחצים בחזה; הוא פנה לרופאת המשפחה אשר הורתה לו ליטול כדורי קורדיל בשעה שהוא נתקף בלחץ בחזה; משהגיב בחיוב לכדורים, הפנתה אותו רופאת המשפחה בדחיפות לבדיקות במכון מור.

 

במכון מור נערכו למנוח בדיקות א.ק.ג. ואקו לב; קרדיולוג המכון, החליט שלא לבצע למנוח מיפוי לב ומבחן מאמץ עקב תמונה קלינית היכולה להתאים לתסמונת תעוקתית חדשה (כשבועיים), והמליץ להפנותו בהקדם למכון הלב לשקול ביצוע צנתור.

 

מאחר והמנוח המשיך לחוש בלחץ בחזה בזמן מנוחה, פנו למחרת שוב הוא ואשתו לרופאת המשפחה, אשר נתנה למנוח הפנייה לחדר מיון.

 

המנוח הגיע  בשעות הערב, לחדר המיון של בי"ח בילינסון, כשהוא סובל מלחצים בחזה ומלחץ דם גבוה; בבדיקות שנערכו לו בחדר המיון אובחנה אצלו תעוקה בלתי יציבה והוחלט לאשפזו.

 

לטענת התובעים, שחרור המנוח מבי"ח בילינסון היה מעשה רשלני, שנעשה תוך נקיטת שיקול דעת רפואי בלתי סביר ומבלי לברר את מצבו של המנוח לאשורו.

 

הנתבעים דוחים את הטענות לרשלנות רפואית מצידם וטוענים כי הטיפול שלהם במנוח היה מיטבי וראוי. לטענתם, גם אם יימצא פגם כלשהו במהלך הטיפול במנוח או בהחלטה לשחררו לביתו, לא ניתן לקשור בינו לבין מהלך המחלה לאחר מכן, באשר במועדים הרלבנטיים היה המנוח נתון באחריותם המלאה של הצדדים השלישיים, והשליטה המוחלטת על מהלך הדברים ודרך הטיפול היתה בידיהם. לפיכך לגישתם, במידה והתביעה נגדם תתקבל, יש לקבל את ההודעה לצדדים שלישיים, ולחייב אותם לשאת בתשלום הפיצויים שייפסקו לתובעים.

 

 

האם התרשלו הנתבעים בטיפול במנוח ובהחלטה לשחררו מבית-החולים? הקיים אשם תורם?  היש להטיל אחריות על צד ג'? מהו שיעור הנזק? האם התרשלו הנתבעים בטיפול במנוח?

 

עוולת הרשלנות ניצבת, כידוע, על שלושה יסודות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות על ידי סטייה מסטנדרט התנהגות סביר וקשר סיבתי לנזק.

 

הנתבעים היו יכולים וצריכים לצפות כי שחרור המנוח לביתו, לאחר שאובחן בהגיעו לבית-החולים כסובל מתעוקת חזה בלתי יציבה, טומן בחובו סיכון לאירוע נזק מהסוג שאירע במקרה דנן, קרי התפתחות של אוטם שריר הלב.

 

 

שאלת קיומה של התרשלות נבחנת לפי האמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק. מהותו של מבחן "הרופא הסביר" הוגדר בפסיקה כך:

 

יש לבחון האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה עימנו. היא חרשה תלמים בפסיקתו של בית משפט זה בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע את הנזק; חומרת הנזק; הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; היכולת למנוע את הנזק וכיוצא באלה.

 

כך גם, פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות.

 

על מנת לדעת אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות ביחסי רופא-חולה יש להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי.

 

כך או אחרת, רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, אלא עליו לחקור ולברר גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר. לית מאן דפליג, כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא .

 

בית המשפט בחן את שלבי הטיפול במנוח בבי"ח בילינסון. הייתה הסכמה בין המומחים בתחום הקרדיולוגיה, על כך שהמנוח אושפז בבילינסון עקב תעוקת חזה בלתי יציבה, המאופיינת בכאבים בחזה המופיעים גם בעת מנוחה, כאשר קיים סיכון אצל חולים כאלה להתפתחות אוטם בשריר הלב. בהתאם לכך, עפ"י הסטנדרט המקובל, היה מקום לאשפז את המנוח, לפרק זמן שנע בין 24 ל-72 שעות.

 

בית המשפט הגיע למסקנה העולה מהדברים שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם והתרשלו כלפי המנוח; הנתבע 2 לא נהג כרופא סביר בכך ששחרר את המנוח לביתו שחרור מוקדם - תוך פחות מ-24 שעות מעת שאושפז, פרק זמן שהוכח כי אינו עומד בסטנדרט הרפואי המקובל לגבי טיפול בחולה המאובחן כסובל מתעוקה בלתי יציבה.

 

 

מהתשתית הראייתית שהונחה בפני בית-המשפט עולות המסקנות הבאות:

 

המנוח סבל מתעוקת חזה בלתי יציבה, אבחנה עליה עמדו הן קרדיולוג מכון מור, הן הרופאים שבדקו אותו בחדר המיון בבי"ח בילינסון. תעוקה בלתי יציבה, - כשמה כן היא, מאופיינת במהלך לסירוגין של כאבי חזה שהולכים ובאים, ומכאן סביר להסיק שהמנוח סבל מכאבים לפרקים, לעיתים יותר לעיתים פחות; פעולתו השגויה של ד"ר שמואלי שהחליט, לאחר זמן אשפוז קצר מהמקובל לפי הסטנדרט הרפואי למקרים של חשד לתעוקה בלתי יציבה, שהמנוח אינו סובל מתסמונת זו ושחרר אותו מבי"ח בילינסון, מנעה את האפשרות לעקוב ולוודא מהי חומרת המצב, לבדוק האם חוזרים הכאבים כפי שאכן קרה, ולפעול לביצוע צנתור בהקדם האפשרי.

 

לעניין אי נטילת האספירין והפסקת ההפרין, - לאור האמור בנושא זה לעיל אינני מקבלת את טענת הנתבעים בהקשר זה כאילו הסיבה לכישלון הטיפול נעוצה במחדל המנוח באי נטילת אספירין במהלך שלושת הימים עד לביקורו אצל ד"ר שוטן. יתר על-כן, אילו המנוח היה נשאר במעקב בביה"ח כפי שצריך היה להיות, יכול היה הצוות הרפואי, גם להשגיח שיטול את התרופות וגם/או להחליף לו תרופה, שאינה מתאימה לו או גורמת תופעות לוואי אצלו.

 

ניתן לאמור שהופעתה של התעוקה הבלתי יציבה משמשת אצל חולים כאלה "תמרור אזהרה" מפני אירוע של התקף לב בתקופה המיידית של ימים ושבועות ספורים מעת אבחונה, כפי שגם אירע במקרה דנן.

 

לסיכום נכתב כי ההתדרדרות במצבו של המנוח לאחר אירוע אוטם הלב, לרבות אי ספיקת הלב ממנה סבל המנוח וכן גם הירידה בתפקוד החדר השמאלי של הלב, נגרמו בעיקר בעקבות האוטם הקשה שהוא עבר; קיימת סבירות גבוהה מאוד שאם המנוח היה מקבל טיפול בדרך של התערבות ע"י צנתור ו/או ניתוח לפני האוטם, - אזי האוטם וכל הסיבוכים שנבעו ממנו, היו נמנעים.

 

 

ובמילותיו של בית-המשפט העליון בפס"ד ועקנין:

 

הלכה פסוקה בתחום הרשלנות הרפואית היא, כי הגברת הסיכון מהווה בסיס לקשר סיבתי; וראה לעניין זה את הדברים האמורים בספרם של ד"ר אזר וד"ר נירנברג "רשלנות רפואית" לעיל, בעמ' 393:

 

 "כי מקום שעקב רשלנות זו הוגבר סיכון הצפוי לחולה שלא לצורך, חזקה היא שהגברת הסיכון האמורה היא שהובילה לגרימת הנזק. די בהגברה קלה של הסיכון. המידה הדרושה היא עניין להערכה בכל מקרה לפי נסיבותיו".

 

במקרה דנן, ההתנהלות הרשלנית של הנתבעים, שתחת ייצוב המנוח תוך כדי אשפוז ובירור יסודי של חומרת מצבו בחרו לשחררו מבית-החולים, אילצה אותו לחפש קרדיולוג פרטי אשר יבדוק אותו במהירות האפשרית לאחר ששוחרר, שכן הוא המשיך לחוש בכאבים; עובדה היא, שאותו קרדיולוג אבחן את דחיפות הצורך לביצוע צנתור, - אבחנה עליה היו הנתבעים צריכים לעמוד, לו פעלו כ"רופא הסביר", ובסבירות גבוהה מאוד היו מצליחים למנוע את מימוש הנזק.

 

לאור כל האמור לעיל הגיע השופטת למסקנה כי הנתבעים, בהתנהגותם הרשלנית, הגדילו את הסיכון אשר נשקף למנוח ללקות באוטם שריר הלב; וכי עלה בידי התובעים להוכיח, על-פי מאזן ההסתברויות, קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין נזקו של המנוח.

 

 

 

השופטת פסקה לפי ראשי הנזק הבאים:

 

הפסד השתכרות המנוח לעבר, הפסד תמיכה/הכנסה לאחר מות המנוח, הפסד השתכרות של התובעת לעבר, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות, רכישת תרופות, הוצאות נסיעה, כלכלה וחניה, כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים והוצאות קבורה ומצבה. סה"כ פוצו התובעים בלמעלה ממיליון וחצי שקלים.