ערעור על פסיקת פיצויים בגין רשלנות בלידה - פסק דין מכוח סעיף 79א`

דרגו את המאמר

ערעור לבית המשפט העליון על גובה פיצויים בגין רשלנות רפואית בלידה

בהתאם לעקרונות הנהוגים בשיטת המשפט הישראלית, ניתן לערער על פסק דין של בית המשפט. הערעור נידון בערכאה גבוהה יותר, כאשר בית המשפט העליון הוא הערכאה הגבוהה ביותר ועל החלטותיו לא ניתן לערער, לרוב. ישנם מקרים בהם הערעור הוא לגבי קביעות עובדתיות שונות הנוגעות למקרה נידון וישנם מקרים בהם הערעור נוגע לתוצאה שהתקבלה על ידי בית המשפט.

לחלופין, ישנם מקרים בהם הערעור הוא בנוגע לסכום הפיצויים שנפסק על ידי בית המשפט ולא בהכרח נוגע לנכונות ההחלטה עצמה. במקרה דנן, הוגש ערעור לבית המשפט העליון בשאלת גובה הפיצוי שנפסק למערערים. בערכאה הקודמת נקבע כי המשיב אחראי בנזיקין כלפיהם בגין רשלנות רפואית במהלך לידה. רשלנות זו גרמה למותה של בת המערערים ולנזקים בגופה של האם המערערת.

בבית המשפט המחוזי הושג בין הצדדים הסדר, לפיו נפסק פיצוי בתחום שבין 300,000 ₪ לבין 1,000,000 ₪. הסכום נקבע על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, לפיו בית המשפט הדן בעניין אזרחי, רשאי לפסוק בעניין בדרך של פשרה.

טרם קביעה זו, בית המשפט המחוזי סקר את חוות הדעת בעניין הנזקים שנגרמו למערערת כתוצאה מרשלנות המשיב, ואת טענות הצדדים. מסקנת בית המשפט הייתה כי יש להעמיד את הפיצוי על סך של 650,000 ₪. מתוך סכום זה, סך של 125,000 ₪ נפסק לאב בגין נזק לא ממוני והיתר, לאם המערערת. בנוסף, נפסקו למערערים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

טענות הצדדים והלכת "השנים האבודות"

המערערים השיגו על קביעת בית המשפט המחוזי וטענו כי הפיצוי שנפסק היה נמוך יתר על המידה ולא הביא בחשבון את הנזקים שנגרמו להם. לדידם, הפיצוי לא ביטא את הנזק של אובדן השתכרותה של התינוקת המנוחה, על פי הלכת "השנים האבודות".

הלכה זו נקבעה בפסק דין מאוחר יותר לפסק הדין הנידון, בשם אטינגר. במקרה זה, דובר על ילד אשר שיחק עם חבריו סמוך לביתו בירושלים. במהלך המשחק הוא נפל לבור באתר בנייה, נחבל בראשו ונפטר למחרת. יורשי הילד הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים בגין נזקים שונים, ובין היתר דרשו לפסוק להם פיצוי בגין הפסד ההשתכרות שנגרם לילד עקב מותו. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו ובשל כך ערערו היורשים לבית המשפט העליון.

בבית המשפט העליון, נקבעה הלכה חדשה בעניין לפיה יש להעניק פיצוי לילד שנפטר בגין הנזק שנגרם לו, במהלך השנים האבודות – אותן שנים בהן הילד כבר לא יממש את הפוטנציאל שהיה גלום בו. פסיקת בית המשפט העליון יצרה מציאות משפטית חדשה, לפיה "כבר לא היה יותר זול להרוג".

למעשה, פסיקת בית המשפט העליון בעניין אטינגר קבעה כי יש לפצות את הניזוק בגין קיצור חיי העבודה שלו, עקב העוולה. כלומר, הפיצוי נפסק עבור השנים בהן איבד הניזוק את יכולתו להשתכר עקב הפגיעה. המשיב, מצדו, טען כי לא קמה במקרה זה עילה להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי.

החלטת בית המשפט העליון

שני הצדדים הסכימו כי המסגרת הנורמטיבית להכרעת המקרה תהיה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. כלומר, גם בית המשפט העליון הכריע בעניין על דרך הפשרה. אי לכך, לאחר שקילת מכלול נסיבות העניין, הוחלט להעמיד את הפיצוי למערערים בסך של 1,000,000 ₪.

בהחלטה זו, הביא בית המשפט בחשבון את טיב נזקיה של המערערת ואת העובדה כי מאז ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הוכר ראש הנזק של אובדן השתכרות "בשנים האבודות". עם זאת, בית המשפט ציין כי מבחינה משפטית עשויות היו להתעורר במקרה דנן שאלות לגבי הפיצוי בגין ראש הנזק של השנים האבודות ולכן הנושא הוכנס למאזן השיקולים, אך לא נפסק סכום פיצוי ייעודי עבור ראש נזק זה.

לסיכום, בית המשפט ביטא בפסיקתו את אימוצה של ההלכה החדשה בדבר פיצוי עבור השנים האבודות, וקיבל את הערעור פה אחד על רקע זה.