האם רשלנות בגין אי אבחון חסימת מעיים אצל תינוק בן 21 חודשים?

דרגו את המאמר

האם רשלנות רפואית בגין אי אבחון חסימת מעיים אצל תינוקת?

שופט בית המשפט העליון, א' רובינשטיין, דחה ערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי בנושא רשלנות רפואית, היות ולא נמצא טעם להתערבות בקביעות העובדתיות של הערכאה הקודמת, כבקשת המערערים. המערערים - זוג הורים וילדתם, תבעו את בית החולים בו נולדה הילדה בגין טיפול רשלני.

התינוקת נולדה במשקל תקין. כאשר שוחררו האם וילדתה לביתם, נרשם בגיליון השחרור כי משקל התינוקת 3,000 גרם. בפועל, התינוקת שקלה 2,740 גרם. כעבור מספר ימים, הובהלה המערערת לבית החולים עקב התייבשות חמורה ולאחר יומיים, הועלה חשש לחסימת מעיים.

עקב כך, המערערת נותחה. לאחר הניתוח, המשיכה לסבול משיעול, חיוורון ורעד בידיים. אז אושפזה במחלקת טיפול נמרץ שם נזקקה להנשמה. לאחר מספר חודשים, שוחררה המערערת לביתה בשנית. בגיל 21 חודשים, נתקפה בהתקף אפילפטי. התקפים אלו המשיכו לפקוד אותה לאורך השנים ובשל כך נזקקה לטיפול רפואי תדיר. בהמשך, נמצא כי למערערת פגיעה מוחית שגרמה לפגיעה קוגניטיבית קשה, לרבות הפרעות התנהגותיות ופיגור שכלי קשה.

רקע וטענות הצדדים

בבסיס התביעה לבית המשפט המחוזי עמדה טענת המערערים לפיה היה ניתן לגלות את חסימת המעיים של המערערת טרם שחרורה מבית החולים לראשונה. המערערים טענו כי על המשיבה היה לרשום את משקלה האמיתי של המערערת ולערוך בירור מעמיק למקור הירידה הקיצונית במשקל. המערערים הוסיפו כי לו היה נערך בירור שכזה, הייתה נמנעת ההתייבשות שגרמה לנזק המוחי.

בית המשפט המחוזי קבע כי טעות היא שהובילה למקור הרישום השגוי בגיליון השחרור של המערערת, אך רישום זה לא גרם למערערים "נזק ראייתי" או הוביל להחלטה רפואית מוטעית. בנוסף, גם אם המשקל הנכון היה מועתק, המערערת הייתה משוחררת לביתה שכן מצבה הרפואי היה טוב.

כמו כן, בית המשפט קבע כי לא היה מקום לחשוש מפני חסימת מעיים או להורות על בדיקות רפואיות נוספות. בית המשפט דחה את כלל טענות המערערים ביחס לאופן הטיפול במערערת לאחר שהתייבשה וקבע כי הטיפול היה הולם. משכך, נקבע כי המשיבים לא התרשלו בעבודתם. בית המשפט הוסיף, כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירועים שחוותה המערערת בחודש הראשון לחייה לבין הפגיעה המוחית הקשה ממנה היא סובלת כיום, שכן התפתחה באופן תקין עד לגיל שנה וחצי.

המערערים השיגו על החלטת בית המשפט וטענו כי הוא התעלם מכך שהרופאה ששחררה את המערערת מבית החולים לאחר לידתה, הודתה כי אילו ידעה על השיעור האמיתי של ירידת המשקל, הייתה עורכת בירור בעניין. לכן, הרישום בדבר משקל המערערת עלה לכדי רשלנות ומנע את גילוי חסימת המעיים בעוד מועד. עוד נטען, כי בבדיקות רפואיות שערכו רופאי המשיבה, נכתב כי "הבדיקה תקינה", ללא פירוט אופן הבדיקה, מה שהסב להם נזק ראייתי. בשל כך, דרשו המערערים להעביר את נטל השכנוע בדבר בריאותה התקינה של המערערת למשיבים.

המערערים המשיכו וטענו כי התפתחותה התקינה של המערערת עד להתקף האפילפטי הראשון לא ניתקה את הקשר הסיבתי שבין אירועי הלידה לפגיעה המוחית. לחלופין נטען, כי התפתחות המערערת לא הייתה תקינה כלל.

המשיבים טענו מנגד, כי לא היה בסיס לערעור והחלטת בית המשפט המחוזי הייתה נכונה. המערערת שוחררה מבית החולים, לאחר שנבדקה פעמיים על ידי רופא, ונמצא כי מצבה הרפואי טוב ותקין, כולל יציאות ומעבר גזים, ובצדק אימץ בית המשפט את עמדת מומחי המשיבים, כי נהוג היה לערוך רישום במקום בו נתגלתה בעיה – וזו לא נתגלתה במקרה דנן. כמו כן, המשיבים תמכו בקביעה כי לא היה קשר סיבתי בין האירועים.

דיון

במקרה דנן, השופט לא מצא מקום להתערב בעובדות כפי שנקבעו, במיוחד כאשר הן בוססו על ידי מומחים מטעם הצדדים, ובפרט מטעם המערערים, כנהוג במקרים מסוג זה. המערערים טענו כי קביעת ממצא עובדתי שבעניין שברפואה נעשית באמצעות מומחים או על ידי הגשת תעודות רופא. כך גם לעניין קביעת הקשר הסיבתי העובדתי. אולם, במקרה זה, לא הייתה מחלוקת בקרב המומחים כי לאור מאזן ההסתברויות, התייבשות המערערת לא גרמה לנזקיה הקשים ולא היה קשר סיבתי בין האירועים.

האם ההיה קשר בין ההתייבשות לבין הנזקים?

השופט לא קיבל את טענת המערערים לפיה היות וההתייבשות הייתה האפשרות הגלויה היחידה לתלות בה את הנזק המוחי, לא היה מקום לייחס את הנזק לגורמים אחרים. הוא הוסיף כי הקשר הסיבתי נקבע במונחי סבירות ובנסיבות המקרה לא הורם נטל ההוכחה על ידי המערערים.

נוסף על כך, השופט לא מצא מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בדבר התפתחותה התקינה של המערערת עד גיל 21 חודשים, וזאת לאור ההסכמה בין מומחי שני הצדדים בנושא. השופט הוסיף כי לא הוכח שהמשיבים התרשלו עת שיחררו את המערערת לביתה למרות משקלה הנמוך.

זאת ועוד, גם אם בית המשפט המחוזי היה מקבל את טענת המערערים בדבר הצורך להשאיר את המערערת בבית החולים עד שהייתה עולה במשקל, הייתה המערערת משתחררת מבית החולים טרם הייתה מתגלה חסימת המעיים. זאת היות ואכן עלתה במשקלה לאחר שחרורה, טרם התגלות החסימה, כפי שעלה מתיק טיפת חלב. עובדה זו חיזקה את הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין ההתייבשות.

בקשת המערערים בדבר העברת נטל השכנוע נדחתה אף היא על ידי השופט. הוא ציין כי על הרופאים מוטלת חובה לתעד את מהלך הטיפול הרפואי שמוענק לחולה. הפרת החובה גוררת העברת נטל השכנוע לכתפי הרופא, בנושאי המחלוקת שלא ניתן לברר עקב היעדר הרישום.

אולם, לאחר עיון בתיקה של המערערת, עדויות הרופאים המטפלים וקביעת בית המשפט המחוזי בעניין, השופט מצא כי לא היה צורך להכריע בשאלה. זאת היות וגם אם נטל ההוכחה היה עובר לכתפי המשיבים, הרי שבחשיפת תיק הטיפול בטיפת החלב, הורם נטל זה, כשהתברר כי המערערת הייתה במצב בריאותי תקין בימיה הראשונים.

לסיכום, למרות התוצאה הקשה והעובדה כי התנהלות בית החולים עת שחרר את המערערת לביתה בפעם הראשונה העלתה תהיות, בית המשפט העליון פסק פה אחד כי אין לקבל את הערעור. החלטתו התבססה על העובדה כי לא הוכח שבקביעת בית המשפט המחוזי נפלה טעות משפטית מהותית או שנקבעו עובדות בלתי סבירות ולכן לא היה מקום להתערבותו.