טיפול שיניים רשלני ותביעת רשלנות רפואית

דרגו את המאמר

מי מאיתנו לא עבר טיפול שיניים, בין אם פשוט או מסובך יותר. בסתימה, עקירה, טיפול שורש או כל טיפול שיניים אחר קיים סיכון מסויים. גם אם נראה כי הפעולה פשוטה עדיין יתכנו מקרים בהם יגרם נזק גופני קשה למטופל שעבר טיפול שיניים.

בתביעות רבות נדונו מקרי רשלנות רפואית בזמן טיפול שיניים אשר גרמו לנכויות קשות ובמקרים מסויימים למוות.

כיצד נבחנת רשלנות רפואית של רופא שיניים?

לבחינת קיומה של רשלנות מצד הנתבעים יש לבדוק קיומה של חובת הזהירות כלפי התובעת. כפי שנקבע בהלכה הנוגעת לתביעות בגין רשלנות רפואית, בכל הנוגע ליחסי רופא-חולה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בין רופא למטופל, באופן שעל הרופא לצפות את הנזק הצפוי בטיפול הרפואי שעה שחולה מגיע לטיפול רפואי. גם נזק נדיר, שקשה לצפותו, מטיל חובת זהירות ובלבד שהיה ידוע למדע הרפואה. 

כיצד מוכיחים רשלנות רפואית בעת טיפול שיניים? 

על מנת להשיב על כך, יש לבחון את הטיפול אותו העניק הרופא למטופל  והאם הוכח כי הטיפול היה לא ראוי ובלתי סביר.
אמת המידה שנקבעה בהלכה נשענת על מבחן הרופא הסביר. דהיינו, החלטות ופעולות הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים, ברמה מקובלת בנסיבות המקרה.

המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות. נקבע כי סטיה מהרמה הסבירה והמקובלת במקצוע הרפואה נחשבת לרשלנות.

על בית המשפט בהסתמכו על חוו"ד של מומחה, לקבוע מהי הרמה המקצועית הטובה בתחום רפואה מסויים, מהן הפעולות הרפואיות שניתן היה לבצע ושהיה צורך לבצע ומה נעשה בפועל (ראה: ד"ר ע.אזר ז"ל - ד"ר א.נירנברג, רשלנות רפואית הוצאת פרלשטיין-גינוסר בעמ’ 319).

"האיזון הנערך בין הסיכונים והסיכויים של הטיפולים האפשריים אל מול הטיפול שניתן בפועל, והשוואת רמת הטיפול שניתן בפועל לידוע, לאפשרי ולמקובל ברפואה מלמד לרוב אם ניתן טיפול סביר או שמא ניתן טיפול, שאינו עומד ברמה המקצועית הנדרשת" (ראה בספרם של ד"ר ע.אזר ז"ל - ד"ר א.נירנברג בעמ’ 319).

דוגמאות מהחיים:

ביצוע העקירה ללא צילום רנטגן במהלך הטיפול ולאחר מכן, האם רשלנות רפואית?

התובעת הוכיחה כי כתוצאה מהטיפול של הנתבע נגרם לה נזק, הוכח כי הנתבע הפר את חובתו כלפי התובעת, בעצם העובדה כי ביצע את כל הטיפולים למעט טיפול אחד ללא שצילם את פיה של התובעת, בניגוד למנהגו של הרופא הסביר, ובניגוד לנורמה המקובלת בעולם הרפואה, ולענין זה יש הסכמה בין כל הרופאים.

עוד הוכח כי הנתבע פעל באופן שאינו עומד בנורמות מקובלות בקרב רופאי השיניים, ובכך התרשל כלפי התובעת בעת שטיפל בה, ומשום כך לא הבחין בכל הדרוש אבחנה בעת שביצע את הטיפולים ובנה את הגשרים. השופט קיבל את הטענות העובדתיות של הנתבעת באשר לאשמה של הנתבעת בקשר לצילומים, וקבע כי הנזקים שנגרמו לתובעת נגרמו כתוצאה ישירה ממעשיו וממחדליו של הנתבע.

"ד"ר XXX הוא רופא שיניים וידיעתו רחבה הרבה מעבר לזו של האדם הסביר, בכל הקשור לעניינים שברפואת שיניים וברפואה בכלל. כרופא, עליו לצפות צפיה של בעל מקצוע, שבעקבות התרשלות בטיפול על ידו, יזקק המטופל לטיפול מידי מומחה אחר".

רשלנות רפואית בטיפול לשיניים במצב קשה

לטענת התובעת, הטיפול שקיבלה מידי הנתבע היה רשלני, גרם לה לכאבים ולסבל רב, והיא תבעה ממנו את החזר ההוצאות שנגרמו לה בגין הטיפול הלקוי, וכן נזקים עתידיים לרבות כאב וסבל. הנתבע הכחיש את טענות התובעת מכל וכל, טען כי לא התרשל כלפיה, וכי הנזקים הנטענים אינם קשורים בטיפול שביצע. 

שהתובעת הגיעה למרפאה של הנתבע כדי לקבל טיפול שיניים, בשעה שמצב שיניה היה לקוי מאוד, ונראה כי שלושת המומחים וגם הנתבע עצמו הסכימו שהיה צורך לטפל תחילה בדלקות, בתיקון טיפולי השורש הלקויים ובעקירת שיניים ניידות, ורק לאחר מכן לבצע את התקנת התותבות בפיה, וזאת לא נעשה.

הנתבע טען כי התובעת היא שכיוונה את הטיפול, סירבה להרחיב אותו מעבר לפן האסתטי שבו, הגם שהדברים הובהרו לה בצורה הברורה ביותר שניתן היה להסביר, באופן שהיא לקחה על עצמה במודע את הסיכון שתוצאות הטיפול תהיינה לטווח קצר, וידעה כי בדרך זו אין היא פותרת את בעיותיה הממשיות. 

הוחלט כדלקמן:

אחד החובות המוטלים על שכמו של רופא הוא להסביר למטופל את טיב הטיפול שהוא מקבל ואת משמעותו, כמו גם את העובדה שטיפול חלקי לא יפתור את הבעיה ממנה הוא סובל, כפי שהיה במקרה של התובעת.

רופא המקבל אדם לטיפול אמור לדעת את הבעיה ואת פתרונה האפשרי, ועליו להזהיר את המטופל ולמנוע ממנו נזק אפשרי או סבל, אם ברור לו כי זו תהיה תוצאת הטיפול.

כפי שהוכח, ידע הנתבע שהטיפול שהוא נתן לתובעת איננו הולם את מצבה, ובודאי ידע - ולפחות היה עליו לדעת - כי גשר הנבנה על שיניים רעועות ועל דלקות בלתי מטופלות יסב כאב וחוסר נוחות, ובנסיבות אלו לא יתכן שהוא יקבל את הנחיותיה של התובעת ויפעל בניגוד לדרך הראויה ולטיפול הנאות שעליו לתת, מה גם שהיה ברור לו היטב, כי הטיפול שתמורתו הוא גובה תשלום, לא יחזיק מעמד ולא יתן מענה לצרכיה של התובעת.

לא זוהי הציפיה מרופא סביר אשר בידיו הידע, הכלים והיכולת, אשר אינם מצויים בידי האדם הרגיל, והנתבע אף הודה בכך בעקיפין בחקירתו. 

ואולם, אפילו אם אקבל את גירסתו של הנתבע שהוא פעל על פי הוראותיה של התובעת ונענה לדרישה ככל נותן שירות אחר, הגם שהיתה בניגוד לדעתו המקצועית - ולטעמי סטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא הוא גבוה יותר, וכולל בתוכו רמת זהירות מוגברת - נראה לי כי זהו מסוג המקרים בהם היה צריך להיות רישום מדוייק ומפורש שזוהי אכן דרישתה של התובעת, וכי הובהרו לה משמעויות הטיפול החלקי והבעיות שעלולות להגרם כתוצאה מכך, והיא הסכימה לכך. אולם הדבר לא בא לידי ביטוי ברישומי הנתבע או בכרטיס הטיפולים של התובעת, או באיזו תוכנית טיפולים שהוכנה מראש.

לדרך פעולתו הלקויה של הנתבע כפי שציינתי לעיל, מצטרפת גם גירסתו התמוהה לפיה סירבה התובעת למסור לו את שמו של הרופא שטיפל בה לפניו, ממנו היתה בלתי מרוצה, ומלבד העובדה שסיבת הסודיות לא הובררה, אין בטענה זו הגיון רב, במיוחד כשלדברי הנתבע פעלה התובעת בעצתו של אותו רופא עלום שהמליץ על הטיפול החלקי.

המסקנה העולה מצירוף הדברים לעיל היא, כי הנתבע לא פעל כפי שרופא סביר היה צריך לפעול, לא נתן לתובעת את הטיפול הראוי למצבה ולא הזהיר אותה מפני התוצאות האפשריות של הטיפול החלקי, ובכך התרשל כלפיה.