קשר סיבתי בין תשניק לידתי ושיתוק מוחי - רשלנות רפואית בלידה בסורוקה

דרגו את המאמר

תביעה בגין רשלנות רפואית בלידה בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע

לשם ביסוס תביעה של רשלנות רפואית, לא מספיק רק להוכיח כי בית החולים התרשל. התובע, צריך גם להוכיח קשר סיבתי בין התרשלותו של צוות בית החולים, והנזק שנגרם לו בפועל. המונח "להוכיח" במשפט אזרחי, כוונתו להראות, מבחינה מתמטית, כי יש סיכוי של 51% או יותר, שהטענה נכונה. לעיתים, ובעיקר בנושא של רשלנות רפואית, לא ניתן להוכיח מעל 51% כי מתקיים קשר סיבתי. למרות זאת, תחושת הצדק הינה שקשה לדחות תביעתו של ניזוק רק בשל קושי הוכחה מסוג זה.

ניקח לדוגמה מקרה שהגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע. התובע הינו ילד צעיר, אשר לאחר תהליך לידתו, אשר לא התנהל בצורה תקינה, אובחן כסובל מנזק מוחי. רשלנותו של הצוות הרפואי במהלך לידתו של התובע, הוכחה בפניו של בית המשפט. במאמר זה, נתמקד בשאלת הקשר הסיבתי.

הקשר הסיבתי בין "תשניק לידתי" ו"שיתוק מוחין"

"תשניק לידתי", משמעו ריכוז חמצן נמוך וזרימת דם ירודה. מצב זה עלול לגרום לפגיעה מוחית. בשנת 1999 התפרסם מאמר רפואי, שזכה לכינוי "הקונצנזוס", ובו החוקרים פירטו את הסיבות שגורמות לשיתוק מוחין. המאמר תיאר מספר מצבים, אשר בהתקיימות כולם יחד, מתקיים קשר סיבתי בין "תשניק לידתי" ל"שיתוק מוחין". באופן כללי, החוקרים אומרים כי ב-90% ממקרי שיתוק המוחין, אין קשר בין המחסור בחמצן לבין השיתוק שנגרם. כלומר, רק ב-10% מוכח קיומו של קשר סיבתי, והדבר כאמור נגרם כאשר מתקיימים הקריטריונים המצטברים, אותם החוקרים מפרטים במחקרם.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי רוב הקריטריונים שמהווים אינדיקאציה לכך שהעובר סבל מתשניק, התקיימו אצל התובע. אבל, אחד הקריטריונים, אינו מתקיים. מהרישום הרפואי עולה, כי בדיקת החמצת המטבולית (PH) שנקלחה מדמו של התינוק מיד לאחר לידתו, הראתה תוצאות תקינות. בפני בית המשפט, עמדו שתי חוות דעת סותרות לגבי השאלה, האם תוצאה זו של הבדיקה, שוללת תשניק שגרם לשיתוק מוחין, או שלמרות תוצאה זו, התרחש תשניק שגרם לנזק המוחי?

חוות הדעת של המומחה, שטען כי התשניק יתכן למרות שבדיקה זו יצאה תקינה, הסתמך על כך שלטענתו, הערכים שהתקבלו בבדיקה אינם משקפים נכונה את רמת ה-PH בדמו של התובע. לטעמו, ערכים אלו הושפעו מהחמצן אותו קיבלה היולדת במהלך הניתוח. חוות הדעת הנגדית, גורסת כי בדיקה זו מהווה "תנאי בלעדיו אין" לצורך הוכחת קשר סיבתי בין התשניק לנזק המוחי.

הסיבתיות העמומה

בית המשפט מציין, כי למרות החובה שמוטלת על התובע, להוכיח את טענתו ב-51% או יותר, על פי מאזן ההסתברויות, הפסיקה בישראל שוללת את גישת "הכול או כלום". במקרה זה, במידה ונצמדים לכללים שנקבעו במאמר ה"קונצנזוס", ניתן לקבוע כי לא הוכח קיומו של תשניק אצל התינוק, שגרם לנזק מוחי. מצד שני, הוכחו עובדות נוספות שלא מופיעות ב"קונצנזוס", ועל פי חוות דעת רפואית נוספת, מגבירות את הסיכוי להתקיימות הקשר הסיבתי.

על כן, בית המשפט מציין כי "הצדק החברתי והמשפטי מחייב במקרה דנן חלוקת אחריות, בין מזיק ידוע, לבין גורמי נזק אפשריים אחרים". כלומר, בית המשפט לא מטיל על צוות בית החולים את מלוא האחריות, אלא אחריות חלקית, בגובה 60% מנזקו של התובע.

נימוקיו של בית המשפט במקרה זה, מתבססים על שיקולים של צדק חברתי ומשפטי. במקרה זה, עומדים בפני בית המשפט שני צדדים, שאינם שווים בכוחם. מצד אחד, משפחתו של התובע, בעלת אמצעים דלים. מנגד, עומד בית החולים, אשר לרוב מבוטח. כאשר מסתכלים על מאזן הנזקים, אם תביעתו של התובע תידחה, הדבר יגרום לו נזק עצום. מנגד, קבלת התביעה באופן חלקי, תגרום לנזק מינימאלי על הנתבע. אלו הם הדברים שעומדים ברקע ההחלטה.

החלטה זו התבססה על פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין מלול, לגבי עניין ה"סיבתיות העמומה". למרות זאת, לאחר שניתנה החלטה זו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, התבצע בבית המשפט העליון דיון נוסף בעניין מלול. בדיון נוסף זה, הרכב מורחב של בית המשפט העליון הסתייג מהפסיקה הקודמת. לכן ניתן לומר כי לא בטוח שהחלטה זו, באותן נסיבות, תתקבל גם היום.