תביעת רשלנות רפואית בשל אי אבחון במועד של הפרדות רשתית

דרגו את המאמר

פגיעה בראיה בעקבות רשלנות בביצוע בדיקה רפואית

אבחון מאוחר של היפרדות רשתית הוביל לנזק רפואי בלתי הפיך. כאשר ישנה מחלוקת האם בוצעה בדיקה רפואית שהייתה יכולה להוביל לגילוי הנזק בזמן, על מי מוטל נטל ההוכחה?

אדם סבל ממיחושים שונים בעיניו, ופנה למרפאת הקופה. רופאה מטעם הקופה בדקה את עיניו, קבעה כי הוא סובל מדלקת לחמית חריפה, ורשמה בעבורו את הטיפול התרופתי המקובל עבור דלקת זו. מאחר ולא ניתן לבצע בדיקות עיניים מקיפות כאשר העיניים דלקתיות, נקבע לחולה תור נוסף לבדיקות. כעבור שבועיים נבדק החולה פעם נוספת אצל אותה רופאה, שאבחנה כי הדלקת חלפה, אולם החולה סובל מקטרקט במצב התחלתי בעין שמאל.

כעבור מספר ימים ביקש החולה בדיקה חוזרת, בשל ירידה באיכות הראיה. הרופאה אבחנה כי הקטרקט הגיע למצב מתקדם, והחולה הופנה לביצוע ניתוח להסרת קטרקט בבית החולים. מאחר ולא ניתנה הפניה דחופה, נקבע לחולה תור לניתוח כעבור חודשיים.

לפני מועד התור החולה ביקש להיבדק אצל רופא אחר, אולם נענה בשלילה בשל נהלי הקופה. כאשר הגיע החולה לבית החולים לבדיקה טרום-ניתוחית בסמוך למועד הניתוח, אובחנה היפרדות רשתית גדולה בעין שמאל, וחורים ברשתית בעין ימין. החולה טופל בהצלחה בלייזר בעין ימין, אולם בעין שמאל בוצע ניתוח להצמדת הרשתית, אשר לא החזיר לאחרון את מלוא כושר הראייה שלו. חדות הראייה בעין שמאל נותרה 6/60, ועקב כך נקבעו לחולה 9.5% נכות.

החולה תבע את הרופאה ואת קופת החולים, בטענה כי הייתה רשלנות רפואית בטיפול בו. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת עיתוי היפרדות הרשתית. האם במועדים בהם ביקר התובע אצל הרופאה סבל כבר מתחילתה של היפרדות הרשתית, והאם ניתן היה לאבחנה, או שמא היפרדות הרשתית ארעה לאחר הבדיקה האחרונה אצל הרופאה, במהלך החודשיים בהם המתין התובע לתורו לניתוח.

רישום רשלני מצדיק העברת נטל השכנוע

מומחה רפואי מטעם בית המשפט קבע כי לא הייתה התרשלות מצד הרופאה בשני הביקורים הראשונים, שכן על סמך רישומיה חדות ראייתו של התובע בעת הבדיקות אצלה הייתה יחסית טובה, ולא ניתן להגיע לחדות כזו במצב של היפרדות רשתית. אולם, מאחר ולבית המשפט הוגשו מסמכים רפואיים חלקיים, אשר לא מפרטים אילו בדיקות עבר התובע, נקבע כי התנהלותה של הרופאה בביצוע הרשומה הרפואית הייתה רשלנית, ורשלנות זו פוגעת במהימנות שניתן לייחס לה.

בפסיקה נקבע כי היעדר רישומים בזמן אמת של מידע או עובדות, אשר לו היו נרשמים כנדרש היה קל לבררן, מצדיק העברת נטל השכנוע לגבי קיומן של עובדות אלו, אל הרופא או המוסד הרפואי.

מאחר ואין הרופאה מסוגלת לזכור זמן רב לאחר המקרה אילו בדיקות ביצעה לחולה מסוים, ומאחר ולא ניתן ללמוד זאת מתיקו הרפואי החסר של התובע, נקבע כי הנתבעים לא הצליחו לעמוד בנטל ההוכחה, ונתקבלה כעובדה כי לא בוצעה לתובע בדיקת אישונים בביקורו השלישי במרפאה, כפי שמתחייב מסטנדרט רפואי סביר. אי ביצוע בדיקה זו מהווה התרשלות מצידה של הרופאה.

האם ניתן היה לאבחן את היפרדות הרשתית מוקדם יותר?

על מנת להאשים את הרופאה בעוולת הרשלנות, יש לבדוק את קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותה לבין הנזק שנגרם לתובע. קשר סיבתי זה יוכח במידה ויימצא כי ניתן היה לאבחן את היפרדות הרשתית על ידי הרחבת האישונים בביקורו השלישי של התובע אצל הרופאה.

נמצא כי הרופאה הבחינה בהתדרדרות בראייה בין ביקורו השני לשלישי של התובע, אולם תלתה זאת בהתקדמות הקטרקט. על פי עדותו של המומחה הרפואי נפסק כי קביעה זו הינה בלתי סבירה, שכן האפשרות לירידה כה מהירה בחדות הראייה אך ורק בשל קטרקט היא אפשרות קלושה, ועצם ההסתפקות של הרופאה בהנחה זו, מבלי לבצע בדיקות נוספות על מנת לברר אם הירידה צריכה להיות מיוחסת לגורם אחר, היא רשלנית.

נקבע כי הרופאה התרשלה בטיפול בתובע בעת ביקורו השלישי במרפאה, התרשלות אשר גרמה לנזקו של התובע. על כן מוטלת על הנתבעות אחריות ישירה ושילוחית לנזק, והן חבות בפיצויים בגובה 80,000 שקל.