רשלנות רפואית במסגרת מתן תרופה לאדם עם רגישות לתרופה

דרגו את המאמר

אדם נפטר כתוצאה מנטילת תרופה אליה היה רגיש. על מי מוטלת האחריות למותו?

גבר בן 58 טופל בבית חולים בשל גידול סרטני במיתרי הקול. בהיותו מאושפז בבית החולים, ובביקוריו החוזרים במרפאות בית החולים, ניתנו לו תרופות שונות לשם שיכוך כאביו. אחת מאותן תרופות הייתה משכך כאבים מסוג אופטלגין, אליה היה החולה רגיש לכאורה.

הרגישות לאופטלגין צוינה בתיקו הרפואי של החולה, אולם לא ניתן לה משקל בעת הטיפול בו. לקראת סוף תקופת אשפוזו בבית החולים עבר החולה ניתוח להסרת הגידול מגרונו, אשר בעקבותיו חש בכאבים ופנה לרופאת המשפחה בקופת החולים.

האחרונה רשמה לו אף היא תכשיר (בעל שם גנרי), אשר הרכיב הפעיל בו הוא אופטלגין. לאחר הגעתו של החולה לביתו ונטילת התכשיר הלה איבד את הכרתו, ופונה לבית החולים. ב-2004 נפטר החולה בבית החולים, לאחר מספר חודשים בהם שהה במצב וגטטיבי.

בני משפחתו של המנוח תבעו את בית החולים וקופת החולים, בטענה כי האחרונים התרשלו כלפי המנוח בכך שחשפו אותו פעם אחר פעם לאופטלגין, מבלי שבדקו כראוי את תיקו הרפואי, בו צוינה הרגישות. התובעים הוסיפו כי המנוח כלל לא היה רגיש לאופטלגין, וההתייחסות לכך בתיקו הרפואי הייתה מבוססת על השערות בעלמא, שלא נבדקו מעולם.

מותו של המנוח נגרם לטענתם בשל אוטם שריר הלב, שהתרחש על רקע מצבו בריאותו הכללית, וללא קשר לנטילת האופטלגין. עוד נטען כי המשפחה לא טרחה ליידע את בית החולים והרופא המטפל בדבר הרגישות, ולא מסרו לאחרונים את גיליון הסיכום הרפואי של המנוח.

הוכחת רגישות במאזן הסתברויות

ההנחה כי המנוח היה רגיש לאופטלגין התבססה על מקרה שהתרחש כעשור לפני שחלה בסרטן. באותו מקרה פנה האחרון לרופאת משפחה, לאור כאבי גב מהם סבל, ונרשם לו אופטלגין. לאחר נטילת הכדור, המנוח התמוטט, ומשום שלטענת רופאת המשפחה לא ניתן לבדוק רגישות לאופטלגין באופן חד-משמעי, נרשם בתיקו הרפואי של המנוח כי הנ"ל רגיש לאופטלגין.

בית המשפט קבע כי בהעדר ראיות מוצקות לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהמנוח לא היה רגיש לאופטלגין, אולם רגישותו הוכחה בדרגת הסבירות הנדרשת במשפט אזרחי.

 
סיבת המוות: אופטלגין

ההשערה כי סיבת המוות הינה נטילת אופטלגין התבססה אפוא על סמיכות הזמנים שבין נטילת התרופה על ידי המנוח לבין איבוד הכרתו. ההשערה הנגדית, כי סיבת המוות הייתה אוטם שריר הלב, התבססה על גורמי רקע כגון עודף משקל, יתר לחץ דם, עישון כבד במשך שנים, ואירוע קודם של תעוקת חזה בשנת 2002.

בעניין זה בית המשפט קבע כי אומנם סבל המנוח ממחלות רקע אשר הגבירו את הסיכון לאוטם שריר הלב, אולם מאחר והמנוח התמוטט כעשר דקות בלבד לאחר שנטל אופטלגין, סביר להניח כי הסיבה לאיבוד ההכרה, ובסופו של דבר למוות, היא נטילת התרופה.

בית המשפט קיבל את עדות התובעים על כך שהמנוח נהג לציין בפני כל רופא על רגישותו לאופטלגין. התובעים טענו כי המנוח הציג בבית החולים את תיקו הרפואי, הכולל התייחסות לרגישותו לאופטלגין. בית המשפט קבע כי אף אם התיק לא הוצג, כטענת בית החולים, הרי שעל בית החולים הייתה מוטלת האחריות לדרוש אותו. משלא עשו כן, ומשהתעלמו מעדותו של המנוח בדבר רגישותו, נקבע כי הם התרשלו בטיפולם במנוח.

נקבע כי גם רופאת המשפחה, אשר לא בדקה את תיקו הרפואי של המנוח לפני אישור תרופת האופטלגין, בשל לחץ בו הייתה מצויה מצד מטופלים ממתינים, התרשלה בטיפולה במנוח. עיקר האשמה הוטל על רופאת המשפחה, שכן בית המשפט סבור כי בפעולותיה דבקה האשמה המוסרית הרבה ביותר.

האם אשם תורם?

הנתבעים טענו לאשם תורם מצד המנוח, מאחר והאחרון לא טרח ליידע את הרופאים על רגישותו לתרופה, ומאחר והוא לא בדק את התרופה אותה קיבל, על מנת לוודא שאין היא מכילה אופטלגין. בעניין זה, בית המשפט פסק כי אין מקום לייחס למנוח אשם תורם, שכן אין לדרוש מאדם חולה, המצוי במצב פיזי ונפשי קשה, לבדוק ולערער אחר החלטות הרופאים המטפלים בו.

מאחר ונמצא כי האחריות לנזק מוטלת כולה על הנתבעים, נקבע כי הם צריכים לפצות את יורשיו של המנוח בסכום של 355,000 שקלים בגין כאב וסבל, הזדקקות לעזרת הזולת, אובדן כושר עבודה, הוצאות רפואיות, והוצאות קבורה.