רשלנות רפואית בעת ניתוח לייזר לתיקון ראיה

דרגו את המאמר

תביעה בגין רשלנות בניתוח לייזר לשיפור הראייה

במהלך השנים האחרונות, מוקמים מרכזים רפואיים רבים אשר מבטיחים לבעלי ראייה לקויה, תיקון באמצעות ניתוח לייזר. זאת הייתה גם תקוותו של התובע לפנינו, אשר שהגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד אחד ממרכזים אלו.

התובע ביצע ניתוח לייזר לתיקון הראייה אצל הנתבעת, מרכז רפואי פרטי. לאחר ביצוע הניתוח הראשון, החל התובע לסבול מכפל ראייה וצלליות. אי לכך, הוא הגיע עוד מספר פעמים למכון לביצוע בדיקות וביקורות. בעקבות תלונותיו הרבות, בוצע בתובע ניתוח נוסף לשם שיפור הראייה. עם זאת, ובמקום ליהנות משיפור במצבו, לאחר הניתוח הנוסף החל התובע לסבול מקשיי ראייה חמורים אף יותר.

המרכז הרפואי המליץ לתובע להשתמש בעדשות מגע אבל הדבר לא הועיל לו. בעקבות נזקיו, הגיש התובע תביעה כנגד המרכז הרפואי בטענה כי רופאיו התרשלו בעת ביצוע הניתוחים.

האם המרכז הרפואי התרשל?

מעדויות המומחים שהובאו לבית המשפט עלה כי עצם ההחלטה על ביצוע הניתוח בתובע הייתה רשלנית. התובע סבל מרוחק ראייה קיצוני במיוחד, ובמועד ביצוע הניתוח לא היה מספיק ידע רפואי על הניתוח מהסוג אותו הוא עבר. עוד עלה מעדויות המומחים כי בזמנו, עמדתו של ה-FDA האמריקאי הייתה שאין לבצע ניתוח מסוג זה באנשים בעלי מאפיינים דומים לאלו של התובע.

אפילו המכון עצמו בו בוצע הניתוח, ממליץ שלא לבצע במקרים מסוג זה את הניתוח. מכאן, בית המשפט הסיק כי עצם ביצוע הניתוח היווה חריגה מסטנדרט הזהירות המקובל, ולכן הוא מצא כי הנתבעים התרשלו.

ריחוק הנזק ו"אשם תורם"

הנתבעים טענו כי הירידה המשמעותית בראייתו של התובע, לא התרחשה כולה בשל התרשלות המרכז, אלא שחלקה נבע בשל שימוש לא נכון בעדשות המגע. לטענתה, התובע שהה עם העדשות בבריכה ועל כן זאת הסיבה לחלק מן הנזקים. בית המשפט קבע כי ההפחתה הראשונית בראייתו של התובע, גרמה לכך שהוא היה צריך להשתמש בעדשות מלכתחילה. כאן נשאלה שאלת "ריחוק הנזק". מדובר בסוגיה אשר במסגרתה בוחנים האם הייתה אפשרות לצפות את הנזק הנוסף שנגרם מלכתחילה.

במקרה זה, הנזק הנוסף נגרם כתוצאה משימוש בעדשות מגע אשר "נכפה" על התובע בשל התרשלות הנתבעים. זיהום בשל שימוש בעדשות מגע הינו נזק שניתן לצפות אותו כאשר משתמשים בעדשות מגע ועל כן, לא מתקיים "ריחוק נזק" במקרה הזה (קביעה שהייתה פותרת חלקית את הנתבעים מאחריותם).

"אשם תורם" מתקיים כאשר הניזוק מתנהג בצורה רשלנית, ותורם להחמרתו או התרחשותו של הנזק. בעיקרון, במקרה זה שמים אחד מול השני את הרשלנות של הניזוק והמזיק, וקובעים את היקף אחריותו של כל אחד מהם. על פי קביעת שיעור האחריות, נקבע גם הפיצוי היחסי שהמזיק צריך לשלם לניזוק. במקרה זה, לא הוכח לבית המשפט כי התובע נהג ברשלנות ועל כן לא התקיים כאן גם "אשם תורם".

הקטנת הנזק

הקטנת הנזק הינה החובה שחלה על הניזוק לנסות ולהקטין את נזקיו, לאחר התרשלותו של המזיק. כאשר הניזוק מחפש את הפיצוי המרבי, ובשל כך אינו נוקט באמצעים לשיפור מצבו, יש צורך להטיל עליו באופן יחסי את הנזק שנגרם כתוצאה מהתנהגותו.

במקרה זה, הנתבעים טענו כי התובע יכול היה לעבור ניתוח השתלת קרנית, וכך נזקו היה מצמצם. למרות זאת, בית המשפט קבע כי ניתוח להשתלת קרנית מהווה סיכון בפני עצמו, ועל כן לא ניתן לדרוש מהתובע לעבור ניתוח זה. עיקרון "הקטנת הנזק" אינו חל במקום בו הניזוק צריך להעמיד את עצמו בסיכון נוסף.

לסיכום, התובע קיווה לשפר את ראייתו באמצעות ביצוע ניתוח שנחשב לחדשני. למרות זאת, המרכז שביצע את הניתוח לא לקח בחשבון את המאפיינים הספציפיים של התובע ועל כן עצם ההחלטה לבצע את הניתוח הייתה רשלנית. הסיכון שבביצוע הניתוח התממש וראייתו של התובע ניזוקה בצורה חמורה אף יותר. בית המשפט פסק כי על הנתבעים לשלם לתובע : א- אובדן השתכרות עתידית בגובה 35.7% משכרו של התובע. ב- 200,000 ₪ עבור כאב וסבל. ג- 25,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות. ד- 30,000 ₪ עבור הוצאות נסיעה מוגברות. ה- 13% מסכום התביעה עבור שכר טרחת עורכי דין.