תביעה בעילה של רשלנות רפואית החולים הדסה עין כרם

דרגו את המאמר

רשלנות רפואית בלידת פרע כתפיים בבית החולים הדסה - דחיית התביעה

תביעות בגין רשלנות רפואית הינן בין התביעות הנזיקיות הנפוצות ביותר שנידונות בבתי המשפט. רוב המחלוקות בתביעות של רשלנות רפואית נוגעות בשלוש שאלות עיקריות:

א. האם בעת הטיפול הרפואי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית? הכוונה בשאלה זו הינה לבדוק האם הצוות הרפואי שטיפל בניזוק בזמן האירוע נהג על פי הסטנדרטים המקובלים עבור בעל מקצוע דומה.

ב. האם מתקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות הקונקרטית והנזק שנגרם לניזוק? כאן בודקים האם עצם ההתרשלות היא "הסיבה בלעדיה אין". בודקים את הקשר הישיר שבין התנהלותו של הצוות הרפואי והנזק שנגרם בסופו של דבר.

ג. מהו הנזק שנגרם לתובע בשל רשלנותו של הנתבע? כאן עיקר המחלוקת הינה לגבי השומה של הנזק. ננסה לבחון את שתי השאלות הראשונות, תוך התייחסות למקרה שהגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים לגבי סיבוכים מסוימים שהתרחשו במהלך לידתו של התובע.

אירוע פרע כתפיים בבית החולים הדסה

אימו של התובע הגיעה לבית החולים לאחר שירדו לה המים, במטרה ללדת את בנה השני. הלידה התנהלה באופן תקין אולם בחלק השני של הלידה, לאחר שראש הוולד כבר יצא, הכתפיים שלו נתקעו והמיילדות התקשו בהוצאתו מבטן אימו. תופעה מסוג זה מכונה גם בשם "פרע כתפיים". התובע חולץ בסופו של דבר מהבטן ללא שימוש במכשירי עזר.

נטל הראיה, על מי?

תחילה, לפני הדיון בשאלות של התרשלות והקשר הסיבתי בין ההתרשלות והנזק, נשאלת השאלה על מי מוטל נטל השכנוע והנטל להביא ראיות? כלומר מי צריך לשכנע את בית המשפט בצדקתו, התובע או הנתבע? על פי רוב, בתביעות נזיקיות - הנטל מוטל על התובע. אולם במהלך השנים התפתחה דוקטרינה בשם "דוקטרינת הנזק הראייתי".

לפיה, במצבים בהם יש חוסר ברישום מידע רפואי, נטל השכנוע והנטל להביא ראיות עובר למי שגרם ל"נזק הראייתי". כלומר, אם הצוות הרפואי לא מקפיד על תיעוד רפואי נאות, שני ה"נטלים" עוברים מהתובע לצוות הרפואי. בית המשפט במקרה זה מצא כי התובע הצליח לשכנע שהתיעוד הרפואי בדבר השלב השני של הלידה הינו לקוי. על כן, נטל השכנוע והנטל להביא ראיות עבר אל כתפי הנתבעת.

טיפול הצוות הרפואי באירוע "פרע הכתפיים"

העד המומחה מטעם התובעים ציין בחוות דעתו את סדר הפעולות המומלץ בעת טיפול באירוע של "פרע כתפיים". לאחר בחינת שלבי הטיפול כפי שהם עולים מהרישום הרפואי ומהעדויות, בית המשפט פסק כי המיילדות פעלו בצורה ראויה על פי הפרקטיקה המקובלת של טיפול באירוע של "פרע כתפיים".

התובע העלה את הטענה כי אומנם אין מחלוקת שהמיילדות יצאו וקראו לרופאים הכוננים, על פי הפרקטיקה המקובלת, אבל בפועל הרופאים המיילדים לא הגיעו לסייע. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי באותו זמן היה בחדר הלידה מספר הרופאים הנדרש, אבל הם היו עסוקים בביצוע ניתוח קיסרי ליולדת אחרת שהייתה במצוקה.

בית המשפט קבע כי הנתבעת הוכיחה את נכונות טענתה, ועל כן בית החולים לא התרשל בכך שהרופאים בסופו של דבר לא הגיעו כדי לסייע למיילדות. למרות שמספיק היה בקביעתו של בית המשפט, שהמיילדות ובית החולים לא התרשלו, כדי לדחות כבר בשלב זה את התביעה, בית המשפט המשיך ובדק את שאלת הקשר הסיבתי.

שאלת הקשר הסיבתי

התובעים טענו כי החילוץ של הילוד התבצע בצורה עוצמתית, והדבר גרם לשיתוק על שם ארב. נוסף לכך, בעקבות העובדה שחילוצו של התובע לקח זמן, נוצר "תשניק" אשר גרם לנזקיו הנוירולוגיים של התובע. לאחר שקילת עדויות המומחים משני הצדדים, בית המשפט קבע כי: א. נכותו של התובע נגרמה כתוצאה מהפגם המבני המוחי, ממנו סובל התובע, ולא מצורת חילוצו של הילוד. ב. בית המשפט קבע כי התובע כלל אינו סובל משיתוק ארב.

לסיכום,

בית המשפט מביא מדבריו של שופט בית המשפט העליון א' א' לוי אשר כתב: "לידות כרוכות בסיכון, ועל כן אבחונו של נזק בגוף הילוד, אינו מצביע בהכרח על רשלנות של הרופאים המיילדים". נראה, כי למרות שמדובר במקרה מצער בו נולד ילד נכה, לא ניתן להאשים את צוות המיילדות בנכותו של הילד. כבוד השופט מבין לליבה של המשפחה המסכנה, ועל כן למרות שהתביעה נדחית, הוא אינו פוסק הוצאות כנגד התובעים אלא מחליט כי כל צד יישא בהוצאותיו.