ראיות בתביעת רשלנות רפואית - שאלת האחריות
| דרגו את המאמר |
|
קיימים מספר עקרונות כלליים בדיני הראיות, החלים הן בדין הפלילי והן בדין האזרחי, ואשר אינם מיוחדים לתביעות נזיקין בכלל ולתביעות רשלנות רפואית בפרט. עקרונות אלה גורמים להעברת נטל ההוכחה של עובדה מסוימת אל הצד שכנגד, מטעמים שונים, אשר יתוארו להלן.
עובדות הנמצאות בידיעתו המיוחדת של הנתבע
כלל בדיני הראיות הוא, כי צד, שעובדה מסוימת הרלבנטית לתביעה נמצאת בידיעתו המיוחדת, נושא בנטל להוכיח עובדה זו. כלל זה חל בדין האזרחי ובכלל זה בתביעות נזיקין לסוגיהן השונים. משמעות הכלל היא שהוא מכביד על הצד היודע ומקל עם הצד שאינו יודע.
כלומר: תובע הנדרש להוכיח עובדה המצויה "בידיעה מיוחדת" של הנתבע, יוכל להסתפק, בשלב ראשון, בכמות הוכחה קטנה יחסית (וכך גם נתבע הנדרש להוכיח עובדה המצויה בידיעתו המיוחדת של התובע). גם בתביעות רשלנות רפואית נעשה שימוש בכלל ואין הן יוצאות דופן במובן זה. בעניין עדי אזולאי נקבע, כי הנסיבות בדבר הליך הניתוח הן בידיעתו המיוחדת של הצוות הרפואי; בעניין ליאור מור נאמר, כי ראוי להחיל את הכלל בנסיבותיו של טיפול רפואי מורכב ומסובך.
אי הבאת ראיות או מסמכים
כלל נוסף בעל תחולה כללית בדיני ראיות הוא, שאי הבאת מסמך או עד שהיה בהם לסייע לבית משפט על ידי בעל דין, תפעל לרעת בעל הדין במובן זה, שתתקבל טענת הצד שכנגד (אלא אם יצליח בעל הדין לתקן את המחדל, באמצעות ראיות אחרות כלשהן).
כלל זה נקבע במשפט האזרחי במספר פסקי דין שעסקו במגוון תחומים ונעשה בו שימוש גם בתביעות רשלנות רפואית. כך, למשל, נקבע בעניין יעקב מור שאין לקבל את עדותו של הנתבע, שהוא הסביר
לתובע את הסיכון שבלקיחת עצם מהאגן, לרבות החשש משבר עקב לקיחת העצם. הנתבע הסתמך בתצהירו על מכתב שנכתב על ידי רופא, שהוא הסכים לתוכנו בחתימתו ואשר בו נאמר שהוסבר לתובע הסיכון האמור. מכתב זה לא הוגש כראיה ולכן קבע בית המשפט שקמה חזקה, שאילו היה מוגש היה הדבר תומך בגרסת התובע דווקא, ולא בגרסת הנתבע.
הדבר מדבר בעדו - סעיף 41 לפקודת הנזיקין
סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שבו קבוע הכלל "הדבר מדבר בעדו", משמש מכשיר להעברת נטל השכנוע אל הנתבע בנזיקין, כך שיהיה עליו להוכיח שלא התרשל. הסעיף פורש במשך השנים בהרחבה, בפסיקה שלא עסקה דווקא בתביעות רשלנות רפואית. להלן יתואר האופן שבו הרחיבו בתי המשפט את פרשנותו של הכלל, ואת ההשלכה שהייתה לכך על תביעות רשלנות רפואית.
סעיף 41 קובע, כי בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי: לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות; שהנזק נגרם כתוצאה מנכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר שנקט זהירות סבירה - אזי על הנתבע הראיה, שלא התרשל.
כלומר, שלושת היסודות עליהם עומד הכלל הם ידיעה, שליטה והסתברות. פסק הדין המכונן בסוגיה זו הוא ד"נ נוימן. בעבר הייתה מחלוקת, מה התוצאה של החלת הכלל. עד לד"נ נוימן, דעת הרוב גרסה, שלסעיף 41 אין משמעות מיוחדת, והנטל שעובר לנתבע אינו נטל השכנוע אלא נטל הבאת ראיות. בד"נ נוימן האמור קבע בית המשפט העליון, בדעת רוב, כי הנטל שעובר הוא נטל השכנוע.
לכן, התנאי השלישי הוא בעל חשיבות גדולה - אם הנתבע לא הצליח להראות, שיש הסתברות גבוהה יותר שהוא לא התרשל מאשר שכן התרשל, התובע יזכה בתביעה.
ליקויים ברשומה הרפואית
תוצאת קיומם של ליקויים ברשומה הרפואית עשויה להיות הטלת האחריות בתביעות רשלנות רפואית על כתפי הנתבע, בין על ידי העברת הנטל, ובין באמצעים אחרים. הוועדה שמעה טענות, כי בשנים האחרונות נעשה שימוש בכלי זה כדי לעקוף, למעשה, קשיים שיש לתובעים בהוכחת הרשלנות בטיפול הרפואי עצמו, וכך מתקבלות תביעות רבות ללא הצדקה.
להלן יתואר האופן בו נעשה שימוש ברשומה הרפואית והשלכות השימוש הזה על היקף האחריות ברשלנות רפואית.
מהי הרשומה הרפואית?
קיימות שתי הגדרות שונות למונח "רשומה רפואית". רשומה רפואית מוגדרת בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו 1996- כ- "מידע המתועד בדרך של רישום או צילום, או בכל דרך אחרת, לרבות התיק הרפואי של המטופל שבו מצויים מסמכים רפואיים אודותיו". הגדרה מפורטת יותר מצויה בתקנה 1 לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), המגדירה רשומה רפואית כך: "כל כתב על גבי נייר או על גבי חומר אחר, כל תרשים, דיאגרמה, ציור, תו, תיק צילום, תצלום, סרט, תקליט וכיוצא באלה", שנעשו עקב קבלת אדם לבית חולים, לטיפול בו ושחרורו ממנו, לרבות שחרור עקב פטירה ומסמכים אחרים שנעשו בבית חולים או שנעשו לשם קבלה לבית חולים.
החובה לנהל את הרשומה הרפואית
פרק ה’ לחוק זכויות החולה מטיל על המטפל בחולה ועל מנהל המוסד הרפואי חובה לנהל רשומות רפואיות באופן הקבוע בחוק. החוק קובע כי על הרשומה לכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל ופרטים בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, אבחון מצבו הרפואי בעת הבדיקה והוראות הטיפול. עוד נקבע, שתרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית. האחראי לניהול שוטף ועדכני של הרשומה הרפואית הוא המטפל ובמוסד הרפואי - המנהל. גם בפקודת בריאות העם ניתנה הסמכות למנהל בית חולים להורות על ניהול יומן ורשומות, שקיומם וניהולם מהווים חובה.
החובה לשמור את הרשומה הרפואית
תקנות בריאות העם קובעות, כי בכל בית חולים יוקצה אגף מיוחד שבו יוחזקו הרשומות שנעשו
בבית החולים או הגיעו אליו. בית המשפט הרחיב בעניין ינון שבודי הוראה זו וקבע, כי כל בית חולים אחראי לשמור את הרשומות שנעשו בבית החולים או שהגיעו אליו באופן שיאפשר את איתורן בתוך זמן סביר.
התקנות קובעות מהו משך התקופה שבה חייב בית החולים לשמור על הרשומות שבהחזקתו 267 , אלא אם צילם בית החולים את הרשומה במיקרופילם ושמר על המיקרופילם, כקבוע בתקנה 4 (ב) 2.
חובת שמירת הרשומה הרפואית מעוגנת כיום גם בחקיקה ראשית. על פי סעיף 17 (ב) לחוק זכויות
החולה, מוטלת על המטפל חובה לתייק ולשמור את המסמכים הרפואיים. אם מדובר במרפאה
פרטית, הרופא חייב לתייק, להחזיק ולשמור כל מסמך רפואי שכתב אודות הנפגע ואת הרישומים
הרפואיים שערך קרוב למועד הבדיקה.
סעיף 18 לחוק זכויות החולה מעניק לחולה זכות לקבלת מידע רפואי מהרשומה וכן זכות העתקה בכפוף לסייגים המנויים בחוק. לדוגמא, על פי סעיף 18 (ג) לחוק רשאי המטפל להחליט שלא למסור מידע רפואי מלא או חלקי למטופל, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל. במקרה כזה מוטלת חובה על המטפל לדווח על ההחלטה ולנמקה, תוך פנייה לוועדת האתיקה. וועדת האתיקה ובית המשפט רשאים לשנות את ההחלטה.
מעמדה של הרשומה הרפואית
בית המשפט העליון התבטא פעמים רבות בדבר חשיבותה של הרשומה הרפואית לטיפול בחולה.
כבר בעניין קנטור נ’ מוסייב הודגש, כי נודעת חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים הנעשים על ידי רופאים המטפלים בחוליהם, בעת הטיפול או סמוך לאחריו, בכך שהם מציגים בפני הרופא המטפל בחולה או בפני כל מי שיתבקש להושיט לו סעד רפואי עם הזמן, תמונת מצב על המחלה או על מצב בריאותו של החולה בדרך כלל, בכל שלב של התפתחות המחלה והשתלשלות הדברים.
על פי הרישומים ובהסתמך עליהם ניתן לקיים מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים ולקבל את ההחלטות הנאותות. חשיבותם רבה גם כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר. טעמים אלה הודגשו גם בעניין בנגר, שבו נכשלו בית החולים ורופאיו באי שמירתם של רישומים רפואיים שנערכו על ידם בזמן אמת.
ביעור המסמכים
תקנות הארכיונים (ביעור) קובעות, כי ניתן לבער חומר לאחר שחולפת התקופה הנוגעת לאותו סוג של חומר או עניין וכן את ההליך הנדרש מהמוסד הרפואי לצורך ביעור הרשומה הרפואית.
ההשלכות המשפטיות של ביעור רשומה רפואית מכוח חוק שאלה היא, האם צריכה להיות בתביעת רשלנות רפואית משמעות ראייתית לכך שהמסמכים הרפואיים בוערו מכוח החוק. הבעיה מתעוררת במקרים בהם על פי התקנות יש לשמור את הרשומה הרפואית לתקופה קצרה יחסית - שלוש או חמש שנים בלבד, בעוד שעל פי דיני ההתיישנות הקיימים, תקופת ההתיישנות של תביעת רשלנות רפואית עומדת על 7 שנים, ותובע שהוא קטין יכול להגיש תביעה אף עד גיל 25 .
בעניין סמדר עמר נפסק, כי ביעור מסמכים רפואיים הוא עניין רציני בעל משמעות מרחיקת לכת. על כן, על הרופא להפעיל שיקול דעת לפני שיעשה פעולה כלשהי. לדעת אזר ונירנברג בספרם, בית חולים או רופא שיטענו כי ביערו חומר רפואי באופן אוטומטי, במקרה שבו אירע נזק רציני בטיפול רפואי והיה ספק לגבי טיב הטיפול שניתן, טענתם לא תתקבל למרות שחלפה התקופה הקבועה בחוק. אם הביעור נעשה לפני התקופה הנקובה בחוק, הפעולה עשויה להיחשב כרשלנית שכן היא חרגה מהוראת החוק ועל כן
ייתכן שנטל הבאת הראיות יוטל על המוסד הרפואי.
אבדן המסמכים
בעניין אבדן מסמכים נקבעה הלכה דומה לזו שנקבעה לעניין ביעור מסמכים. בעניין אחד, שלא עסק ברשלנות רפואית, נקבע, כי ניתן להוכיח תוכנו של מסמך בראיות משניות, אם הוכח כי העניין נופל בגדר אחד החריגים לכלל הראיה הטובה ביותר, כגון במקרה שבו המסמך המקורי אבד.
זאת, משום שאם לא יתאפשר לניזוק להביא את ראיותיו, דין תביעתו להיכשל ויהיה בכך עוול, שהרי אבדן מסמכים לא נובע מרשלנות הניזוק אלא דווקא מרשלנות המזיק. הפתרון לבעיה נעוץ בכך שהמוסד יקפיד לשמור על המסמכים מפני אבדן. אי מילוי הוראת סעיף 17 לחוק זכויות החולה, שעניינו ניהול הרשומה הרפואית, יביא למסקנה הפועלת לרעת בית החולים הנתבע. אי ניהול הרשומה מאפשר גם הגשת תביעה בגין הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין).
תוצאת אי שמירת הרשומה הרפואית
ההלכה היא, כי העדר רישום או רישום לקוי פועל לרעת הנתבע, במקרה זה המוסד או הצוות הרפואי. במשך השנים התפתח השימוש שנעשה בכלל זה לצרכים שונים, החל מהוכחת עובדה כלשהי מן העובדות המרכיבות את עילת התביעה ועד להוכחת עילת התביעה כולה. גם המונחים בהם עשה בית המשפט שימוש עברו התפתחות, וכיום מקובל לדבר על "נזק ראייתי". כך, בעניין רחמן נפסק, כי העדר רישום הוא רשלנות כשלעצמה. בעניין דדון נקבע, שאין יסוד להסתרת מידע רפואי מהנבדק, מבלי שהונח לכך יסוד בחיקוק כלשהו. אדם זכאי לדעת על עצמו פרטים אלא אם סובר המחוקק, שיש מקום להטלת הגבלות כאמור. לפיכך, אין די בקיום רישום מסודר כנדרש. ללא שמירה על הרישומים, אובדת התועלת שניתן להפיק מהם.
איזה נטל מעביר הליקוי ברשומה הרפואית?
נקודת המוצא של הפסיקה, בעניין סמדר עמר הייתה, כי להבדיל מסעיף 41 לפקודת הנזיקין, העדר רישום רפואי מעביר את נטל חובת הראיה, היינו, הנטל המשני, ולא את נטל השכנוע. הטעם לכך הוא, שהעובדות הקשורות בביצוע הטיפול הרפואי נמצאות בידי צוות הרופאים והאחיות ושהרישומים שנעשו לוקים בחסר, ואינם מגלים את העובדות הדרושות לבירור שאלת הרשלנות.
במצב זה של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הנתבעים להוכיח את העובדות שיכולות היו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים, ובכך לספק הסבר שיסיר מהם את האחריות. בהמשך התעוררה מחלוקת בבית המשפט העליון בשאלה זו. כך למשל, בעניין ברנשטיין נ’ עטיה, סבר השופט ד’ לוין כי הנטל שעובר הוא חובת הראיה, ואילו השופט קדמי סבר, שהנטל הוא נטל השכנוע. בפסקי דין מאוחרים יותר, השתנתה ההלכה, ונקבע כי התרופה הראייתית במצב של העדר רישום או ליקוי ברישום היא העברת נטל השכנוע.
בעניין דרוקמן נ’ לניאדו נקבע, כי העברת נטל השכנוע במקרה של העדר רישומים רפואיים, מוצדקת מן הטעם שהעברת נטל הבאת הראיות לבדו אינה מספקת תרופה נאותה לתובע שניזוק נזק ראייתי. כאשר מדובר בהעדר רישומים רפואיים, הרי שבפני התובע קיים קושי אמיתי להביא ראיות שיוכיחו את תביעתו בהסתברות הדרושה במשפט אזרחי (מעל 50% ). במצב דברים זה, העברת נטל הבאת הראיות בלבד אל הנתבע והותרת נטל השכנוע על התובע תכביד על התובע יתר על המידה, בהעדר רישומים רפואיים שנעשו בזמן אמת, שאינם בשליטתו מלכתחילה.
תוצאה זו אינה ראויה, לאור העובדה שהנתבע הוא שגרם לנזק הראייתי עקב היעדר רישומים רפואיים.
במצב דברים זה, אין מקום להטיל על התובע נטל כבד כמו נטל השכנוע ויש להעבירו אל הנתבע, כעניין של מדיניות משפטית ראויה.
העברת נטל השכנוע להוכחת העובדות השנויות במחלוקת
בראשית הדרך שימש העדר הרישום הרפואי כמכשיר להעברת נטל ההוכחה לעניין עובדה שנויה במחלוקת, שהתובע לא יכול היה להוכיח אותה בגלל העדר הרישום. בית המשפט פסק בעניין פאר נ’ קופר, שמקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישום לא נעשה, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום, אל כתפי איש הצוות הרפואי או המוסד המטפל.
בעבר, מקובל היה להעביר את נטל השכנוע עקב ליקוי ברשומה הרפואית לצורך הוכחת ההתרשלות. בעניין זה חלה התפתחות בפסיקה וכעת מועבר הנטל גם לצורך הוכחת הקשר הסיבתי. בעניין בנגר הנ"ל נדון נזק שנגרם ליילוד כתוצאה מלחץ דם גבוה של היולדת (כנראה - הדבר לא היה ברור עובדתית), אשר נוצר כתוצאה מהתרשלות. נקבע, שהעדר הרישום לעניין לחץ הדם מעביר את הנטל גם לעניין ההתרשלות וגם לעניין הקשר הסיבתי. בפס"ד פינטו נקבע שהיעדר הרישום רלבנטי לשאלה השנויה במחלוקת, בין אם זו שאלת התרשלות ובין אם זו שאלת הקשר הסיבתי.
בעניין מרדכי שי שמעון הנ"ל לא כך היה המצב: שם, היילוד נולד עם נכות ביד ולא ברור אם המגבלה נגרמה כתוצאה מתקלה במהלך הלידה. הלידה הייתה רגילה והטענה נגד בית החולים הייתה, שהיה צורך לבצע ניתוח קיסרי. עם זאת, לא היה ידוע אם הנזק הוא תולדה של סיבוכים בלידה הרגילה. נפסק, שצריך היה לדעת מה גודל העובר כדי להחליט על סוג הלידה.
לא היו רישומים על גודל העובר ולכן הניח בית המשפט שהייתה התרשלות בהחלטה שלא לבצע
ניתוח קיסרי ושהנזק נגרם עקב כך. השופט אנגלרד, בדעת מיעוט, סבר כי משקל העובר רלבנטי
לעניין ההתרשלות, אך העדר הרישום לא יכול להשליך על הסיבתיות - איך אפשר לומר, שהלידה
הרגילה גרמה לשיתוק.
היעדר רישום או ליקוי ברישום כנזק ראייתי
המונח "נזק ראייתי" הופיע לראשונה בפסיקה שעסקה בנזיקין בעניין נגר נ’ וילנסקי, שדן ברשלנות רפואית, אך לא בהקשר של רישום. נעשה בו שימוש כדי לומר, כי מזיק שהוסיף והחמיר נזק קיים, יחויב ככלל בפיצוי רק על החלק מהנזק הסופי שהוחמר ברשלנותו, בתנאי שהניזוק עמד בנטל הוכחת היקף הנזק היחסי שנגרם ברשלנותו של המזיק. אולם לכלל ראייתי רגיל זה יכול שיהא יוצא מן הכלל, והוא כשהמזיק הרשלן גרם בנוסף לנזק הממשי, גם "נזק ראייתי", היינו, שבשל רשלנותו של המזיק נמנעת מהניזוק האפשרות להוכיח איזה חלק מהנזק הסופי היה קיים טרם האירוע הרשלני ואיזה חלק התגבש בעקבותיו. גם אי קיום בדיקות, אשר לו קוימו היו יכולות להצביע על הגורמים לנזק, הוכר כמחדל הגורם לנזק ראייתי.
בית המשפט העליון השתמש לראשונה במונח "נזק ראייתי" בהקשר הרישומי, כאמור, בעניין עמר
הנ"ל, לעניין סוג הנטל המועבר אל הנתבע. פסק דין זה חשוב בגלל סיבה נוספת - לראשונה הוזכרה בו האפשרות שנזק ראייתי ישמש כעילת תביעה: השופטת נתניהו העירה, באמרת אגב, כי ייתכנו אף מקרים שבהם יחויב הרופא או המוסד לפצות חולה שניזוק אם עקב אי ניהול רישומים נאותים נגרם לו גם "נזק ראייתי" בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו.
אמירה זו הוזכרה, בדרך אגב, גם בעניין בנגר. בעניין שטרנברג נקבע, כי ניתן לעשות שימוש בתורת הנזק הראייתי לא רק להוכחת ההתרשלות, אלא גם לשם הוכחת הקשר הסיבתי. עניין זה הורחב מעבר לגבולות הרשלנות הרפואית גם אל עבר דיני התגמולים בעניין שוקרון נ’ מדינת ישראל ובהמשך גם לתביעות נזיקין נגד כוחות הביטחון 297 ואף מחוץ לדיני הנזיקין, אל דיני ההפקעות.
ליקוי ברישום הרפואי או היעדרו - דרישת האשם
כאמור, לליקוי ברישום הרפואי או להיעדרו עשויות להיות תוצאות שונות בהקשרים שונים. התנאים לכך הם, שהליקוי ברישום הרפואי נגרם באשמו של הנתבע ושליקוי זה מונע מן התובע את היכולת להוכיח עובדה מסוימת. בשנים האחרונות קמו עוררין על התפישה, שחייבה כי הליקוי ברישום יהיה באשמו של המזיק. בעניין דרוקמן נ’ לניאדו סברה השופטת שטרסברג-כהן, כי בכל מקרה בו חסרה רשומה רפואית, ישמש הדבר נגד הנפגע. השופט אור הסתייג באופן מפורש מעמדה זו. עמדת השופטת שטרסברג- כהן אומצה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין רועי גזית נ’ סורוקה, שם נקבע, כי משניתנה האפשרות להגיש תביעה תוך 25 שנה מלידתו של אדם בגין נזקים בלידה, בית החולים צריך לשמור את המסמכים הרפואיים מעבר לקבוע בחקיקה, שכן השליטה במידע היא בידי הצוות הרפואי, והתובע זכאי להסבר.
גישה הפוכה ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעניין עזבון נורית שניר נ’ בי"ח מאיר, שדן במצב דומה, בו בוער תיקה הרפואי של המנוחה. בית המשפט אמר, כי על פי הדין וההוראות הנהוגות אצל הנתבעים, נשמר חומר רפואי של חולים הפונים למרפאות החוץ של בית החולים מאיר במשך שבע שנים מאז הפנייה האחרונה של החולה למרפאות החוץ.
לאחר שבע שנים נגרס החומר ומושמד. למרות שהתובעת ידעה כבר באוקטובר 1990 כי היא סובלת ממחלת הסרטן (וכבר אז ידעה וטענה כי בית החולים לא טיפל בה כיאות) ולמרות שכבר בסוף 1995
החליטה לתבוע את בית החולים בשל רשלנות רופאיו בטיפול בה, לא דאגה לבקש ולקבל צילום של תיקה הרפואי ממרפאת החוץ של א.א.ג. בבית החולים מאיר, כאשר תיק זה עדיין היה קיים
(אם בכלל היה קיים תיק כזה).
לפיכך קבע בית המשפט, כי התובעים אינם יכולים לבוא בטרוניה לנתבעים על העדר מסמכים שיוכיחו את טענות התובעים, שעול ההוכחה רובץ עליהם - אלא אל עצמם בלבד. זאת ועוד: התובעים הם שגרמו לנתבעים נזק ראייתי בכך שלא הגישו תביעתם תוך 7 שנים מאז התברר להם כי התובעת חולה במחלת הסרטן ומאז ביקורה האחרון, לטענתה, במרפאת בית החולים מאיר; כמו כן, גרמו נזק ראייתי גם לעצמם - שהרי יכלו להוכיח במסמכים את טענתם ועתה נותרו עם טענה בעל פה בלבד, ללא אפשרות להוכיח טענתם במסמכים שהיו קיימים במשך 7 שנים לאחר הביקור האחרון (אם היו קיימים).
ייתכן, כי לאחרונה מסתמנת עצירת המגמה להכיר בקיומו של נזק ראייתי גם מקום שלא היה אשם בביעור הרשומה הרפואית. בעניין גיא נבון נקבע, במקרה שבו בוערו צילומים, כי משלא הפרה המשיבה את חובותיה על פי הדין, אין מקום להכיר בקיומו של נזק ראייתי למערער, שכן תנאי הכרחי להכרה בנזק ראייתי כמניב זכויות דיוניות ומהותיות הינו יסוד האשם של הצד השני כאחראי על יצירת הנזק. בית המשפט העליון חזר על כך גם בדיון נוסף בעניין טווינה. באדיבות משרד המשפטים - קטעים מדו"ח ועדת רשלנות רפואית.