האם אובדן סיכויי החלמה בגין רשלנות באבחון מפרצת מוחית?

דרגו את המאמר

הוכחת נזק במקרה של אובדן סיכויי החלמה

אישה בת 39 פנתה לחדר מיון, והתלוננה על חולשה, סחרחורת, והפרעות בשדה הראייה. היא שוחררה לביתה, וכעבור שלושה ימים חזרה לחדר המיון, אז התגלה כי לקתה במפרצת. האם הייתה התרשלות מצד הרופאים שבדקו את החולה בפעם הראשונה בה הגיעה למיון?

בהגעתה הראשונית של החולה לחדר המיון נמדד לה לחץ דם גבוה, ובוצעה בדיקת עיניים, שהייתה תקינה. החולה שוחררה לביתה באותו יום, מצוידת בתרופות להורדת לחץ הדם, ובהמלצה להמשך מעקב אצל רופא משפחה. לבקשת החולה, הגיעה אליה רופאת המשפחה לביקור בית גם למחרת הביקור בחדר מיון, וגם ביום שאחריו. בביקורה השני של הרופאה היא הפנתה את החולה בחזרה לבית החולים, עקב כאבי ראש בלתי פוסקים.

בבית החולים בוצע CT מוח, בו נמצא כי החולה סובלת מדמם תת-עכבישי (מפרצת). בגיליון חדר המיון נרשם כי המפרצת אירעה לפני כשלושה ימים, כלומר ביום שבו הגיעה החולה לחדר מיון לראשונה. בימים הבאים, בהיות החולה מאושפזת, מצבה הדרדר במהירות, עד כי נזקקה לניתוח לצורך מניעת הישנות הדימום המוחי.

לאחר הניתוח נותרה התובעת במצב של 100% נכות צמיתה, גופנית ומנטלית, מרותקת לכיסא גלגלים ונזקקת לטיפול סיעודי מורכב ורציף במוסד מתאים, בכל שעות היממה, למשך שארית חייה.

החולה, באמצעות אפוטרופוס, תבעה את הרופאים שטיפלו בה בחדר מיון בביקורה הראשון, בטענה כי התרשלו כלפיה, מאחר ולא ביצעו בדיקות אשר יבחנו את האפשרות לדימום מוחי, ואת רופאת המשפחה, בטענה כי התרשלה אף היא, מכיוון שלא הפנתה את התובעת באופן מידי לבית החולים.

מקובל כי מרגע שרופא החל במתן טיפול רפואי קמה מצדו חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המטופל. מכאן שהצוות הרפואי שבדק את התובעת בחדר המיון יכול וצריך היה לצפות את אפשרות התרחשותו של נזק עקב איחור באבחון מצבה או אבחון שגוי של חומרת מצבה, כתוצאה מאי עריכת בדיקות רפואיות מתאימות.

האם היתה אינדיקציה לביצוע CT מוח בפניה הראשונה לחדר המיון?

בביקורה הראשון של התובעת בחדר המיון לא הופיעו אצלה מלוא הסימנים המובהקים לקיומה של מפרצת. עם זאת, היא התלוננה על כאבי ראש עזים, ולחץ הדם שנמדד בהגעתה היה גבוה מאוד. אף המומחה הרפואי מטעם הנתבעים הודה כי כאבי ראש הינם הסימן העיקרי למפרצת, ואילו היתה מגיעה אליו אישה עם לחץ דם גבוה כשל התובעת, המתלוננת על כאבי ראש, היה מורה על ביצוע CT מוח.

מכך הסיק בית המשפט כי הרופאים אשר טיפלו בתובעת בביקורה הראשון בחדר המיון התרשלו בטיפול בה. כמו כן נפסק כי גם רופאת המשפחה, אשר הכירה את ההיסטוריה הרפואית של התובעת, ולמרות תלונותיה לא הפנתה אותה מיד לבית החולים, התרשלה אף היא בטיפול בתובעת.

האם ביצוע מוקדם של בדיקת CT היתה מונעת את הנזק?

מן הספרות הרפואית עולה כי מלוא הנזק לטווח ארוך שהתרחש לתובעת נובע מסיבוכים שנגרמו עקב המפרצת. עוד עולה כי לא ניתן למנוע סיבוכים אלו לחלוטין, אולם אם החולה מגיע לטיפול רפואי כבר ביומה הראשון של המפרצת, אזי ניתן לתת לו טיפול המכונה "triple H", שבכוחו לשפר את סיכוייו של החולה אל מול הסיבוכים האמורים. נמצא כי בהתרשלותם של הנתבעים הם מנעו מן החולה את האפשרות לגילוי מוקדם, ולקבלת טיפול שהיה יכול לשפר את הסיכויים לצמצום נזקיה.

דוקטרינת אובדן סיכויי החלמה

דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה מהווה חריג לכלל הרגיל בדיני נזיקין, של "הכל או כלום". דוקטרינה זו עוסקת במצב בו נפגע אדם על ידי גורם ניטראלי שאינו קשור לנתבע (במקרה זה – דמם מוחי), ועל רקע פגיעה זו, מתרחשת רשלנות רפואית אשר מפחיתה מסיכויי ההחלמה.

בנסיבות אלו התובע אינו יכול להוכיח על פי מאזן ההסתברויות הרגיל כי מתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. על כן, נקבע הפיצוי על פי שיעור סיכויי ההחלמה שנשללו מהתובע עקב ההתרשלות הרפואית. בהיעדר ראיות לגובה הנזק שנגרם עקב התרשלות הנתבעים, בית המשפט פסק כי הנתבעים יפצו את התובעת בסך השווה ל-30% מגובה הנזק הכולל של שנגרם לה.