חיוב מנתח עיניים לפצות בסך של 25% מהנזק שנגרם למנותח בעקבות ניתוח להסרת קטרקט

דרגו את המאמר

רשלנות רפואית של מנתח עיניים בניתוח קטרקט

מקרים של רשלנות רפואית מעוררים לעיתים שאלות שהמשפט מתקשה לטפל בהן. לצורך קביעת התרשלותו של איש מקצוע, צריך לקבוע כי בנוסף לכך שהוא התרשל, יש גם קשר סיבתי בין התרשלותו לנזק שנגרם לתובע. לרוב, קשר סיבתי הוא לא מוחלט. כלומר, לא ניתן לדעת בוודאות מדוע נגרם נזקו של התובע. ניתן אומנם לנסות ולהעריך זאת באחוזים, אבל גם הרפואה אינה מהווה מדע מדויק ולא תמיד התמונה ברורה. דוגמה לכך ניתן לראות בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בראשון לציון.

על פי עובדות פסק הדין, התובע עבר ניתוח קטרקט בעין. לאחר כשנה, איבד את ראייתו בעין המנותחת עקב היפרדות הרשתית. היפרדות זו, נגרמה עקב כך שחדרה זגוגית (ג'ל שממלא את החלק האחורי של העין), לחלק הקדמי של העין. פסק הדין מציין, כי לשם בדיקה של חדירת הזגוגית לחלק הקדמי של העין, קיימות מספר בדיקות שיכולות לגלות זאת. בית המשפט נדרש לשאלה, האם רופא סביר במצבו של הנתבע, היה מבצע בדיקות אשר במקרה זה, הרופא לא ביצע.

לא ביצע את הבדיקות הדרושות

בית המשפט התייחס לשתי בדיקות שונות שהרופא לא ביצע, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי. הבדיקה הראשונה שהרופא לא ביצע הינה בדיקת ספונג', העברת ספונג' על החתך. עדות המומחה שהונחה בפני בית המשפט, מציינת כי מהימנות בדיקה זו בזמן הניתוח הינה נמוכה. ספרי הרפואה לא מגדירים בדיקה זו כבדיקה הכרחית לגילוי פריצת זגוגית, וההחלטה האם לבצעה הינה לפי שיקול דעתו של הרופא. בית המשפט לא מצא פסול בהתנהגותו של הרופא לגבי בדיקה זו.

הבדיקה השנייה אותה הרופא לא ביצע, הינה הזרקת מים לעין. יש לציין, כי לטובת אחת הבדיקות שהרופא כן ביצע, נדרשת הזרקת מים מקדימה בכל מקרה. כלומר השלב הראשון של הבדיקה אותה הרופא כן ביצע, מהווה סוג של בדיקה נוספת ועצמאית. במקרה זה, נקבע כי הרופא לא ביצע בדיקה של הזרקת מים, ולא התייחס לכך כבדיקה עצמאית. נקבע כי רופא סביר בנסיבות העניין היה מתייחס לבדיקה זו בצורה עצמאית, ולכן נקבע כי הנתבע התרשל.

בית המשפט מציין, כי על פי חוות דעת המומחה, כאשר מתגלה חדירת זגוגית, מתבצע הליך של ויטרקטומיה (כריתת הזגוגית). כאן בית המשפט נדרש לשאלה, האם יש קשר סיבתי בין אי ביצוע הויטרקטומיה, לבין הנזק שנגרם? שאלה נוספת של קשר סיבתי הינה, האם יש קשר סיבתי בין התרשלותו של הרופא, וההחלטה בדבר אי ביצוע הויטרקטומיה?

התשובה לשתי השאלות הללו לא ברורה. אומנם נקבע כי בשני המקרים מתקיים קשר סיבתי כלשהו, אבל זהו קשר לא ברור ולא וודאי. כלומר, במקרה זה חלה עמימות עובדתית לגבי מהות הקשר הסיבתי.

עמימות עובדתית?

המשפט נתקל לא פעם בנושא של עמימות עובדתית לגבי שאלת הקשר הסיבתי. המצב שנוצר במקרים אלו, הינו שהתובע אינו יכול להוכיח קשר סיבתי זה, על פי כללי ההוכחה הרגילים שנהוגים בבתי המשפט. ההתפתחות הכי משמעותית שהתרחשה בנושא זה בשנים האחרונות, הייתה בפסק דין של בית המשפט העליון בעניין בית החולים כרמל-חיפה נ' מלול.

בפסיקה זו נקבע כי ניתן לרכך את הכלל שדורש הוכחת קשר סיבתי, וניתן להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי שנקבע לפי ראיות סטטיסטיות ואומדן של בית המשפט.

בחזרה לענייניינו, בית המשפט קבע כי יש הסתברות של 50%, שמתקיים קשר סיבתי לגבי כל אחת מהסוגיות הלא ברורות שדיברנו עליהן. על כן, בית המשפט קובע כי על פי הדוקטרינה של קשר סיבתי הסתברותי, יש לקבוע כי אחריותו של רופא העיניים, לגבי נזקו של התובע, עומדת על 25% משוכללים.

כפי שראינו, פסק דין זה התבסס על פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין מלול. למרות זאת, לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום, התבצע בבית המשפט העליון דיון נוסף בעניין מלול. בדיון נוסף זה, הרכב מורחב של בית המשפט העליון הסתייג מהפסיקה הקודמת. לכן ניתן לומר כי לא בטוח שפסיקתו של בית משפט השלום בראשון לציון, הייתה מתקבלת היום.