בלש יוכר לפי חוק הנכים בעקבות התקף לב בו לקה במהלך שירותו במשטרה
| דרגו את המאמר |
|
קצין בילוש אשר לקה בהתקף לב יוכר לפי חוק הנכים
ור (ראשל"צ) 299/04
קצין בילוש במשטרת ישראל, אשר לקה בהתקף לב בעקבות "אירוע חריג במהלך שירותו", הגיש תביעה להכרה בו כנכה לפי חוק הנכים. קצין התגמולים דחה את התביעה ולאחר שעניינו של הבלש התגלגל בערכאות השונות, וועדת הערעורים מצאה לנכון להכיר בנכותו.
במרץ 2004, קצין התגמולים קבע כי אוטם שריר הלב בו לקה קצין הבילוש לא היה קשור בקשר סיבתי לשירותו במשטרת ישראל. בעקבות קביעה זו, קצין הבילוש הגיש ערעור לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים. יש לציין כי המערער לקה באוטם שריר הלב בשנת 1996, ותביעה להכרה באוטם כקשור לשירות במשטרה הוגשה רק מספר חודשים לאחר פרישתו בשנת 2003. במסגרת הערעור לוועדת הערעורים, הצדדים צירפו חוות דעת רפואיות מטעמם. המומחים נחקרו על קביעותיהם, וקצין הבילוש ועד מטעמו העידו אף הם בפני הוועדה.
קראו עוד בתחום:
- הכרה באוטם שריר הלב כפגיעה שמקורה בשירות חריג במשטרה
- טכנאי רנטגן שלקה בליבו – יקבל פיצויים מלאים מבית החולים
- בעל חנות לקה בליבו בעקבות שיחה עם הבנק, האם תאונת עבודה?
- פיצויים מהמדינה בעקבות התקף לב בזמן מלחמה, האמנם?
וועדת הערעורים דחתה את הערעור ביולי 2006, וזאת משום שהאירועים אשר קדמו לאוטם שריר הלב לא הוגדרו כ"אירועים חריגים מן ההיבט האובייקטיבי" (לפי הלכת אביאן). קצין הבילוש הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי אך גם ערעורו במחוזי נדחה וזאת משום ש"האירועים שקדמו לאוטם שריר הלב לא היו מיוחדים לשירות המשטרתי ולא היו אופייניים רק למקרה נשוא הערעור".
קצין הבילוש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בקשתו התקבלה ובית המשפט העליון קבע כי "ייתכן והאירועים אשר התרחשו עובר לאוטם שריר הלב היו חריגים וחריפים דיו כדי להקים את הקשר הסיבתי המשפטי הדרוש". בעקבות פסיקתו של בית המשפט העליון, העניין הוחזר לבחינה עובדתית בפני וועדת הערעורים.
וועדת הערעורים בוחנת את הקשר הסיבתי העובדתי
וועדת הערעורים בחנה את קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי במקרה דנן וקבעה הפעם כי דין ערעורו של קצין הבילוש להתקבל. קצין הבילוש סמך ידיו במקרה דנן על חוות דעתו של המומחה מטעמו. מומחה זה טען כי אוטם שריר הלב מהסוג בו לקה קצין הבילוש במקרה המדובר היה בעקבות "האירועים החריגים להם הוא נחשף ביום בו אירע האוטם, ואשר גרמו לבקע של רובד טרשתי שהיה קיים ובהמשך להתפתחות קריש דם, התפתחות חסימה מלאה של העורק, ובסופו של היום להתקף לב קשה". המומחה מטעם המערער הדגיש כי מצבו של קצין הבילוש עד האוטם היה טוב, ללא תסמינים קליניים, ובדיקת מאמץ שנערכה לו נמצאה תקינה.
המחלוקת הרפואית נגעה למעשה לטווח הזמן שבין האירוע החריג לבין התפתחות האוטם. האם קשר סיבתי מתנתק לאחר מספר שעות, אם לאו. בניגוד לחוות דעתו של המומחה מטעם המערער, המומחה מטעם קצין התגמולים היה סבור כי הבלש לקה בטרשת כלילית מספר חודשים לפני התקף הלב, והתקף הלב לא היה קשור לתנאי העבודה אלא לנסיבותיו הבריאותיות של המערער.
המומחה מטעם קצין התגמולים העמיד את הפער הדרוש לקשר הסיבתי הרפואי על שעתיים לכל היותר. כאשר האחרון נשאל האם אין זה ייתכן שיהיה פער ארוך יותר, הוא ענה כי ברור שבמקרים מסוימים זה אפשרי, אך על מנת לקבוע קו מסוים, המחקר הרפואי העמיד את הפער על שעתיים בלבד.
להלן דבריו של המומחה הנ"ל בעניין זה - "אם אתה תגיד ארבע שעות אין לדבר גבול, אתה יכול להגיד אם ככה 48 שעות ואתה יכול לשאול אותי 'לא יכול להיות שאחד מתוך אלף אחרי שלושה ימים?', אין לדבר סוף, אנחנו חייבים לשים סוף באיזה שהוא מקום, אז קבעו שעתיים".
וועדת הערעורים מקבלת את עמדת הבלש והמומחה מטעמו
חרף עמדתו הנחרצת של המומחה מטעם קצין התגמולים, כאשר האחרון עומת עם עמדה רפואית שהוצגה לפניו לפיה תיתכן סמיכות זמנים של עד יממה, הוא ענה כי מדובר בעמדה שאיננה עדכנית. וועדת הערעורים אשר בחנה את הסוגיה קבעה כי לאחר עמידה על חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, נראה כי הוכח הקשר הסיבתי העובדתי הדרוש. אי לכך, ולאור פסיקתו של בית המשפט העליון בנוגע לקיומו של קשר סיבתי משפטי, הוועדה מצאה לנכון לקבל את הערעור.
נקבע כי המערער החל לסבול מכאבים בבוקר שלמחרת האירוע החריג, והדבר קשור להתקף הלב. "עמדתנו הינה כעמדתו של המומחה מטעם המערער", נכתב בפסק הדין, "בספרות העדכנית אין משום קביעה קטגורית לפיה פרק זמן של למעלה משעתיים שולל באופן מוחלט קשר בין אירוע הדחק החריג לבין המאורע הקרדיאלי האקוטי".
