גמלה לאלמנת שבוי

דרגו את המאמר

גמלה לאלמנת שבוי לשעבר אשר התאבד

חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י – 1950 (להלן חוק משפחות חיילים) מהווה את המסגרת החוקית להכרה בזכאות לתגמולים של בני משפחה שיקירהם נספו במלחמות המדינה. לעיתים, לא מקבלת המשפחה את ההכרה מידי המדינה בשל סיבות שונות ועל כך נסב הערעור הנדון.

במקרה דנן, המערערת איבדה את בעלה לאחר התאבדותו ולא במהלך מלחמה. לדידה, ההתאבדות נבעה בעיקרה מהעובדה כי בעלה היה בשבי במשך 11 חודשים בעברו, וזאת בצירוף גורמים נוספים. אי לכך, טענה המערערת, יש להכירה כזכאית לתגמולים על פי חוק.

טענות הצדדים

המערערת טענה כי התאבדות בעלה הייתה תולדה של נפילתו בשבי בצירוף העובדה כי טרם האירוע הטראומטי חווה המנוח גל דכאוני חולף (עובדה שאינה שוללת אבחנה של פוסט טראומה). לדידה, לאורך כל שנות חייו היא הרגישה כי מצבו הבריאותי של בעלה אינו תקין, הוא ניסה להתאבד מספר חודשים לאחר שחרורו מהשבי, ניסיון שבעקבותיו הוכר כסובל מתסמונת דיכאונית.

בנוסף, בשנותיו האחרונות סבל מגרד עור שלא אובחן מקורו הפיזי וייתכן כי נבע ממקור נפשי. המערערת הוסיפה כי אין צורך בנתונים קונקרטיים על השבי ועצם העובדה כי האדם שבוי בידי האויב הינו עניין טראומטי כשלעצמו.

מנגד, קצין התגמולים טען כי הערעור הנדון נסב על קביעות עובדתיות ולכן יש לדחותו. לשיטתו, לפי סעיף 25(ח)(1) לחוק משפחות חיילים, ערעור על החלטת ועדה בנושא זכאות לתגמולים יהיה משפטי בלבד. זאת ועוד, לא הוכח קיומו של קשר בין הנכות שהייתה קיימת ומוכרת אצל המנוח לבין התאבדותו ואף לא הוכח כי השבי הוא שגרם לפוסט טראומה שבעקבותיה התאבד המנוח לפני מספר שנים.

מומחה מטעם המשיב אף העיד כי לאור חומר הראיות, המנוח תפקד באופן תקין, לא ניכרה עדות אמינה למחלת נפש ולא יתכן כי סבל מהפרעה פוסט טראומטית. לדידו, המנוח חלה טרם נפילתו בשבי והמחלה התפרצה בשנית בשנותיו האחרונות לחייו אך לא בעקבות היותו בשבי.
 

החלטת בית המשפט

בית המשפט קבע כי יש מקום להתערבות במקרה. זאת לפי הפרשנות הרחבה שהעניקה הפסיקה ל"נקודה המשפטית", בגינה ניתן להתערב לפי סעיף 25(ח)(1) לחוק משפחות חיילים והיא כוללת גם מסקנות המוסקות מעובדות ושאלות בהן מעורבות עובדה ומשפט. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק פדויי שבי המקנה זכות לתשלומים ללא צורך בהוכחת נזק נפשי.

החלטת בית המשפט הייתה כי העובדה שהמנוח היה חולה בנפשו טרם נפילתו בשבי אינה מנתקת את הקשר העובדתי בין טראומת השבי לבין התאבדותו אלא להפך. נקבע כי היא מחזקת אותה וכתוצאה מכך סבל המנוח מפגיעה קשה עוד יותר. הוסיף בית המשפט כי לאור עובדות המקרה, הרי שלטראומת השבי היה ביטוי ממשי בחיי המנוח, בניגוד לדעת המשיב.

טענה זו נשמעה גם מפי המומחה מטעם המערערת אשר הצהיר כי המנוח לא היה מסוגל לעבוד בעבודה בהתאם להשכלתו וכישרונותיו ואף לא התקדם בעבודתו. גם הצהרתו בדבר הקשר שבין ניסיון ההתאבדות הראשון לבין השהות בשבי חיזקה את דעת בית המשפט. זאת ועוד, בית המשפט קיבל את עדויות המשפחה בדבר מצבו הנפשי של המנוח שהתדרדר לאורך השנים והדגיש כי דווקא עם הזקנה, כאשר הן הגוף והן הנפש נחלשים, יכולים לעלות אירועי העבר בשנית.

אירועים אלו יכולים להוביל לערעור מצבו של הקשיש, שמלכתחילה אינו בקו הבריאות ולכן התוצאה עלולה להיות קשה יותר. בית המשפט הזכיר כי במקרה אחר, קשיש תבע הכרה בנכותו לאחר למעלה משישים שנה מיום פציעתו במהלך שירותי הצבאי, כאשר היה בן למעלה משמונים ולאורך כל חייו תפקד באורח תקין.

במקרה זה, קבעה הועדה כי אורח חייו של הקשיש וחלוף השנים אינם מהווים סיבה שלא להכיר בקשיש כבעל נכות בשל פציעתו עת הלחימה. לסיכום הדגיש בית המשפט כי טראומת השבי מהווה מהגורמים המרכזיים להתאבדות המנוח ולכן יש להכיר במערערת כזכאית לתגמולים שונים על פי חוק משפחות חיילים.