מוגבלות בניידות - ערעור על החלטת הועדה לעררים וקבלתו בהסכמה

דרגו את המאמר

הסכמה על קבלת ערעור אינה פוטרת מתשלום הוצאות משפט

שופט בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, חיים ארמון, קיבל ערעור שנגע לקביעת ועדת רפואית של ביטוח לאומי, בהתאם להסכמת הצדדים המעורבים בעניין. עם זאת, השופט הדגיש כי העובדה שהצדדים לבדם הגיעו להחלטה בדבר קבלת הערעור, לא פטרה את המשיבה מתשלום הוצאות משפט וחובות נוספים.

במקרה דנן, המוסד לביטוח לאומי, ובפרט, הוועדה לעררים לענייני ניידות, קבעו למערערת מוגבלות בשיעור של 60% בהתאם לרשימת הליקויים שבתוספת להסכם הניידות של המוסד לביטוח לאומי. המערערת טענה כי יש לשקול קביעה זו שוב, ומשכך הגישה ערעור.

הצדדים הסכימו כי עניינה של המערערת יובא לדיון מחדש. משמע, הערעור התקבל. עם זאת, הצדדים היו חלוקים בדעתם בשאלה האם היה להחזיר את העניין לאותו הרכב של הוועדה לעררים, או שמא ניתן לדון בה בהרכב שונה. כמו כן, הצדדים היו חלוקים בדעתם באשר לשאלת הוצאות המשפט בתיק. המערערת טענה כי היה מקום לפסוק לה הוצאות משפט. לדידה, בעניין זה סוכם בין הצדדים כי בית המשפט הוא שיחליט בעניין.

מנגד, המשיבה טענה כי היא הסכימה לקבלת הערעור לא בגלל טענות המערערת אלא מסיבה אחרת. סיבה זו הייתה העובדה שהוועדה עצמה חרגה מסמכותה על פי חוק, עת יישמה באופן "חלקי" פריט מרשימת הליקויים. ישום זה היה שגוי ומשכך הצריך דיון מחדש בעניין. כמו כן, המשיבה התנגדה לפסיקת הוצאות משפט.

החלטת בית המשפט

בית המשפט חילק את הדיון לשני חלקים. ראשית, נבדקה בקשת המערערת להעביר את הדיון לוועדה בהרכב שונה. המערערת הסכימה לעמדת המשיבה על כך שהוועדה עצמה חרגה מסמכותה עת יישמה באופן חלקי בלבד את הפריט מרשימת הליקויים. משכך, המערערת טענה כי הייתה הצדקה במקרה דנן לחרוג מהכלל ולהורות על הרכב אחר.

שופט בית הדין לא קיבל טענה זו. לדידו, כל פעם שמתקבל בבית הדין לעבודה ערעור על החלטה של וועדה לעררים, המשמעות היא כי אותה וועדה נהגה שלא כדין. זאת היות והערעורים בבית הדין נגעו לשאלות משפטיות בלבד על פי חוק. לכן, ברגע שבית הדין עמד על הטעות המשפטית, הסביר אותה ופתר אותה, לא הייתה מניעה מהשבת העניין אל אותה וועדה.

בין הצדדים היה ויכוח באשר לקביעת זהות הוועדה והאחריות לכך. בית הדין נמנע מלהכריע בעניין והזכיר כי הכלל המשפטי קבע שכאשר התקבל ערעור על החלטת הוועדה, העניין מושב אל וועדה לעררים באותו הרכב. בעל דין אשר מבקש לחרוג מכלל זה צריך להציג בפני בית המשפט סיבה מיוחדת אשר תצדיק מדוע לא היה מקום להשיב את העניין לוועדה בהרכב זהה.

סיבה כזו יכולה להיות, למשל, חשש מבוסס שהוועדה "נעולה" על החלטתה הקודמת, או קביעה שהוועדה הקודמת לא קיימה כראוי הוראות של פסק דין קודם שהשיב אליה את העניין. במקרה דנן, עצם העובדה שהצדדים הסכימו שהוועדה חרגה מסמכותה, לא הצביעה על חשש שהוועדה תהיה מקובעת על ההחלטה הקודמת שלה. כמו כן, המערערת לא הצביעה על חשש אחר. לפיכך, לא נמצאה סיבה לחרוג מהכלל והשופט הורה כי העניין יוחזר לוועדה לעררים באותו הרכב.

הביטוח הלאומי יישא בהוצאות המשפט

לעניין הוצאות המשפט, פסק השופט שעצם העובדה שהמשיבה הסכימה לקבלת הערר ושהסכמה זו לא נבעה מטיעוני המערערת בעררהּ, לא הצדיקה הימנעות מהטלת הוצאות משפט. בפועל, המערערת הגישה ערעור והערעור התקבל. אם לא הייתה מגישה את הערעור, לא היה עניינה מוחזר אל הוועדה לעררים. בכתב הערעור המערערת העלתה טענות בעניין טעויות משפטיות של הוועדה. אולם, לאור עמדתה של המשיבה בעניין, הטענות לא נדונו.

משכך, לא היה ניתן לקבוע כי הגשת הערעור לא הייתה פעולה מוצדקת ולשלול פסיקת הוצאות כנהוג. אשר על כן, בית הדין פסק כי היה זה מוצדק לחייב את המשיבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגין הגשת הערעור. עם זאת, בקביעת סכום ההוצאות, היה צריך להביא בחשבון את העובדה שהמשיבה הסכימה לקבלת הערעור. בנוסף, לא היה צריך להביא בחשבון קביעת ההוצאות ואת שכר הטרחה בגין הגשת הטיעונים בעניין קביעת זהות הוועדה, שכן בעניין זה - לא התקבלה עמדת המערערת.

לסיכום, בית הדין קיבל את הערעור בהתאם להסכמת הצדדים. משכך, עניינה של המערערת הוחזר לוועדה על מנת לקבוע מחדש את מוגבלותה ועל המשיבה היה לשלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 1,700 ₪.