תביעה לתשלום נזקי פריצה נדחתה

דרגו את המאמר

דחיית תביעת בגין פריצה בשל רשלנות בעל הנכס

שופט בית משפט השלום בתל אביב, מרדכי בן חיים, דחה תביעת פיצויים לתשלום נזקי פריצה כנגד חברת הביטוח וחברת השמירה. השופט דחה את התביעה היות ולא הוכחה התרשלותן של הנתבעות או חבותה של חברה הביטוח. כמו כן, נקבע כי התובע עצמו, בעל החנות שנפרצה, הוא שהתרשל כשנמנע מהגנה על רכושו שלו.

במקרה דנן, התובע היה בעלים של חנות נעליים בתל אביב. בשנת 1994 אירעה פריצה לעסק ונגנבה סחורה מהמחסן. התובע התלונן במשטרה. לטענתו, מספר ימים טרם הפריצה, מערכת האזעקה שבחנות לא תפקדה כראוי. הוא יצר קשר עם הנתבעת, האחראית למערכת על מנת לשלוח נציג שיבדוק אותה, אך נציג לא נשלח.

יתרה מכך, מוקדנית החברה מסרה לו כי כל הקריאות התקבלו כסדרן. בשל כך, התובע הגיש תביעה לתשלום נזקי הפריצה. התביעה הוגשה כנגד חברת הביטוח, חברת השמירה והחברה שסיפקה את מערכת האזעקה.

טענות הצדדים

התובע הגיש תביעתו כנגד חברת הביטוח בטענה שעליה לשלם את סכום התביעה בהתאם להוראות הפוליסה. לחלופין, הוגשה תביעה כנגד חברת השמירה בטענה כי התרשלה במתן שירות הולם לתובע ומשכך עליה היה לשלם לתובע פיצוי בגין הנזק שנגרם. התובע תבע גם את החברה שסיפקה והתקינה את מערכת האזעקה והתרשלה, לטענתו, בביצוע פעולות תחזוקה ומתן שירות.

כל הנתבעות כפרו בטענות התובע והכחישו את זכותו לגבות מהן פיצויים. חברת הביטוח טענה שבעת האירוע, הפוליסה לא הייתה בתוקף ולא כיסתה את האירוע שכן טרם להתרחשות, הופר תנאי מוקדם לחבותה על פי הפוליסה. חברת הביטוח טענה כי התובע ביים את כל האירוע ודו"ח השמאי עליו התבססו חישובי הפיצויים היה מבוסס על נתונים כוזבים.

כמו כן, לטענתה, התובע היה מודע לאי תקינות האזעקה שבועיים טרם האירוע ולא מסר מידע זה לחברת הביטוח. משכך, הוא נכשל באי מסירת הודעה למבטחת לגבי החמרת הסיכון מתוך כוונת מרמה.

הנתבעות הנוספות טענו כי בעסק היה קצר חשמלי שלא איפשר למערכת לפעול והתובע היה מודע לכך. לטענתן, לא התקבלה פנייה מטעם התובע בגין תקלה כלשהי במערכת וגם אם הייתה מתקבלת, לא היה בכך כדי למנוע את הפריצה. הנתבעות הוסיפו כי לא היה זה מתפקידן לתקן את הקצר החשמלי ולחלופין, למנוע פריצות.

האם הנתבעות אחריות ובאיזה היקף?

בית המשפט ציין כי המחלוקת העיקרית בתיק הייתה שאלת אחריותן של מי מהנתבעות וגובה הנזק שנטען על ידי התובע. בפסק הדין נקבע כי התובע ידע על חוסר תקינותה של המערכת בשל קצר חשמלי שלא תוקן. קביעתו התבססה על חוות דעת השמאי מטעם התובע, שציין כי הלה ידע על הקצר ועל בעיות במערכת.

כמו כן, המבטחת הגישה חוות דעת מטעמה לפיה התובע ידע על הליקויים וכן דוחות של חוקרים שהיו במקום וציינו פרט זה. על יסוד כל אלו, נפסק כי התובע היה מודע לבעיה במערכת. משכך, בית המשפט פנה לבדיקת חבותה של חברת הביטוח. נפסק כי התובע הפר את תנאי הפוליסה עת נמנע מתיקון המערכת באופן יסודי טרם האירוע. זאת היות ותנאי מוקדם לחבות החברה היה מותנה בקיום הגנה לחנות, בדמות מערכת האזעקה.

מערכת האזעקה לא עבדה, ומשכך לא הייתה הגנה לחנות, והתובע היה מודע לכך. לאור זאת, בית המשפט פסק כי לא קמה למבטחת אחריות או חבות לשלם לתובע פיצויים בשל הפרת תנאי הפוליסה והתביעה נגדה נדחתה.

התובע היה מודע לקצר החשמלי ואין חבות על חברת השמירה או חברת האזעקה

באשר לנתבעות הנוספות, בית המשפט דחה את התביעה נגדם גם כן. הוא קיבל את טענת הנתבעות, לפיה בהעדר הזנה חשמלית לסוללות המערכת כתוצאה מהקצר החשמלי, אליו היה מודע התובע, לא התקבל בחברת המוקד סימן לתקלה. לא זו אף זו, חברת השמירה לא הוחזקה כחברת ביטוח ולא היה צריך לראותה כחברה שהייתה צריכה לספק הגנה מפני פריצות.

חובתה היחידה של החברה הייתה שליחת סייר לצורך בדיקה חיצונית של האתר עם קבלת התראה, אך זו לא התקבלה בשל התקלה. לכן, לא קמה החובה לשלוח סייר. בנוגע לחברה שהתקינה את המערכת, נפסק כי בהעדר הוכחה על פגם בתכנון או בהתקנה, העובדה שהמערכת לא הייתה תקינה טרם האירוע לא היה בה כדי להטיל אחריות על החברה.

לסיכום, בית המשפט פסק כי התובע לא הצליח להוכיח את אחריותן של הנתבעות כפי שטען ומשכך התביעה נדחתה. עם זאת, שופט בית המשפט ציין כי גם חישובי הפיצויים שנטענו על ידי התובע לא התבססו על נתונים עובדתיים מוכחים. משכך נקבע, כי לו התובע היה מצליח להוכיח את טענותיו, הפיצוי היה עומד על סך של 104,266 ₪, ולא כדרישת התובע.