נזקי אש, דליקה וביטוח - תביעה בין שכנים

דרגו את המאמר

תביעת שכנים לאחר פריצת אש בדירה

נזקי אש עלולים להיות חמורים מאוד ולהקים עילה לפיצוי נזיקי. עם זאת, הרבה פעמים במקרים אלו עולים קשיי הוכחה בנושא מקור האש או דרך התפשטותה. הצד הנפגע יכול לנסות להשתמש בסעיף 39 לפקודת הנזיקין. סעיף זה מטיל על בעל המקרקעין או המיטלטלין ממנו יצאה האש את נטל ההוכחה להראות שלא התרשל. אולם, על צד זה להוכיח ראשית את מקור האש.

במקרה דנן, פרצה שריפה בבית הנתבעת ממקור שלא היה ברור. השריפה התפשטה לעבר בתי השכנים וביניהם בית התובעת. מדובר היה בבתים סמוכים זה לזה, בעלי קירות משותפים. עם זאת, הצדדים לא היו שכנים בעלי קיר משותף, אלא השריפה פרצה בבית מספר 66 ובית התובעת היה מספר 62. בין הצדדים היה מצוי בית נוסף. התובעת הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקי השריפה וטענה כי מקור האש היה בבית הנתבעת.

טענות הצדדים

לטענת התובעת, האש פרצה במקום כלשהו בבית הנתבעת, במבנה, בתקרה, בתכולת הבית או במתקנים הצמודים, והתפשטה לביתה. לטענתה, הנתבעת התרשלה כאשר לא מנעה את פרוץ האש או התפשטותה בזמן ומשכך היא חבה בפיצויים. התובעת טענה כי היה צריך להחיל במקרה זה את סעיף 39 לפקודת הנזיקין. בהתאם לסעיף זה, טענה התובעת, יש להטיל על הנתבעת את נטל ההוכחה בדבר העובדה שלא התרשלה בפרוץ האש או התפשטותה.

מנגד, הנתבעת טענה כי היא לא הייתה אחראית לפרוץ השריפה. לדידה, היות והיא לא הייתה יכולה לצפות את ההצתה, היא לא הייתה חייבת לנקוט באמצעים למניעתה ומשכך היא לא התרשלה. הנתבעת טענה כי לא היה מקום להחיל את סעיף 39 בנסיבות העניין.

לא הוכח מקור השריפה

בית המשפט ציין כי מקור האש לא הוכח, וכן לא הוכח היכן פרצה השריפה וכיצד התפשטה. זאת היות והצדדים היו חלוקים בדעותיהם בעניין ודוחות מכבי האש והמומחים לא תאמו זה את זה. כל אחד מהדוחות הפנה אצבע מאשימה למקור אש אחר, וביניהם דוד החימום, המזגן והטלוויזיה. כמו כן, למרות טענת התובעת בדבר מגורים סמוכים, הרי שבפועל בין הצדדים התגוררה משפחה נוספת והבתים לא היו צמודים.

עם זאת, היה חלל גג משותף לכל המבנים. מחוות דעת המומחים עלה כי יתכן ומוקד השריפה היה בתוך התקרה הכפולה או בקומה השנייה באזור פינת הישיבה בבית הנתבעת. לאור כל אלו, השופט פסק כי לא הוכח בפניו מה היה מוקד השריפה ומה הייתה מידת האחריות של הנתבעת בפרוץ השריפה והתפשטותה עד לבית התובעת.

השופט התייחס לסעיף 39 לפקודת הנזיקין וציין כי לו התובעת הייתה מוכיחה שמקור האש היה בשטח הנתבעת, אזי הייתה תחולה לסעיף. כלומר, הנתבעת הייתה צריכה להוכיח שלא התרשלה רק במידה והתובעת הייתה מוכיחה ראשית כי מקור האש היה בבית הנתבעת, או כי הנתבעת הייתה התופסת של המקרקעין מהם יצאה האש.

בעניין זה לא הייתה הכרעה חד משמעית. אי לכך, והיות והנתבעת לא נמצאה אחראית, הרי שלא היה ניתן לקבוע בנסיבות העניין כי היה עליה לצפות את פרוץ האש או את התפשטותה, באופן שהיה עליה לנקוט באמצעים לשם מניעתה. השופט הוסיף כי בית התובעת לא היה צמוד לבית הנתבעת וביניהם הפריד מבנה נוסף.

על פי חוות דעת המומחים, כל המבנים חלקו חלל גג משותף, ונמצא כי האש התפשטה בחלל הגג. משכך עלתה השאלה מה היו מאיצי הדליקה המצויים בחלל כולו לרבות באלה של בית מספר 64. לעניין זה לא הובאה כל ראיה. היות וחלל הגג בו התפשטה האש היה בגדר רכוש משותף ולא בגדר מקרקעין בהם תפסה הנתבעת, נשאלה השאלה מה הייתה מידת ההוכחה הנדרשת מן הנתבעת לעניין התפשטות האש מביתה לעבר בית התובעת בחלל הגג המשותף.

הנתבעת פעלה כאדם סביר

השופט קבע כי הנתבעת פעלה כאדם סביר ושלא היה עליה לצפות את התפשטות האש מביתה לעבר בית התובעת. משכך, גם אם הנתבעת הייתה נמצאת אחראית לקרות השריפה עצמה, לא הוכח כיצד האש התפשטה או שהיה על הנתבעת לצפות זאת ולכן נקבע כי לא התרשלה.

יתרה מזאת, התפשטות האש בחלל המשותף ניתקה את הקשר הסיבתי בין פרוץ האש בבית הנתבעת לבית התובעת, היות ולא היה ברור מי היה אחראי על החלל המשותף. בנסיבות אלו, קבע השפוט כי לא הוכח מה היה מקור האש מחד, ומאידך, מה גרם להתפשטותה לבית התובעת. לא הוכחה האפשרות כי הנתבעת צפתה את האירוע ומשכך לא הוכחה רשלנות ולא קמה חובת פיצוי. לסיכום, השופט דחה את התביעה וחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחה.