רשלנות רפואית - תביעה נגד מספר גורמים

דרגו את המאמר

קבלת בקשה למחיקת ערעור שכנגד - תביעת רשלנות רפואית נגד מספר גורמים

לעיתים, בתביעות נזיקין, ישנם מספר נתבעים ובית המשפט מטיל עליהם את האחריות לקרות הנזק בחלקים שונים. במידה והתובע מגיש ערעור על פסק הדין, כל אחד מהנתבעים רשאי להגיש גם הוא ערעור שכנגד. לפעמים, הערעור שכנגד מופנה כנגד הנתבעים הנוספים. כאשר בית המשפט לא מטיל על נתבעים אלו כל חבות, או במידה והם הגיעו להסכמות עם התובע שלא במסגרת פסק הדין, הם מבקשים את סילוק הערעור שכנגדם. דוגמא לכך ניתן לראות במקרה דנא.

המערער הגיש לבית המשפט תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית. תביעתו הוגשה נגד הרופא שטיפל בו, קופת החולים והמדינה. בפסק הדין שניתן בעניינו נקבע כי לא היה מקום לחייב את קופת החולים בתשלום פיצויים ולכן התביעה נגדה נדחתה. התביעה נגד הרופא והמדינה התקבלה בחלקה. בפסק הדין נקבע כי על המדינה לשאת ב-35% אחוזים מן אחריות, בעוד שהרופא חויב ב-15% מהנזק. 50% הנותרים הוטלו על המערער (הניזוק). הלה הגיש ערעור נגד כל המעורבים, וביקש לחייב את כל הנתבעים יחדיו במלוא נזקיו.

הרופא מבקש סילוק התביעה כנגדו בגין חתימה על הסכם פשרה

בשל כך, המדינה הגישה אף היא ערעור שכנגד, נגד קופת חולים, הרופא והמערער. זמן מה לאחר מכן, נחתם הסכם פשרה, בין המערער לרופא הנתבע, ונקבע כי האחרון ישלם סכום כסף מסוים בתמורה לויתור על כל הטענות המשפטיות נגדו. הסכם זה אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין. משכך, הרופא הגיש לבית המשפט בקשה למחיקה וסילוק על הסף של פלוגתאות הערעור שכנגד שנגעו אליו. בעקבות בקשה זו, הוגשה בקשה דומה גם על ידי קופת החולים הנתבעת.

בעלי דין אלה (המערער והרופא) הסתמכו על פרשנות תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984. על פי הפרשנות, ניתן להגיש ערעור שכנגד רק נגד בעל הדין שהגיש את הערעור העיקרי, קרי, התובע, ולא נגד בעלי דין אחרים שלא ערערו. המדינה הגישה אף היא תגובה לבקשות אלו. לטענתה, היה על בית המשפט לדחות את בקשות מחיקת הערעור מן הטעם שהן הוגשו בשיהוי רב שהצדיק דחייתן. בנוסף, נטען כי ההלכות שקבעו את דרך פרשנות תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי לא היו ניתנות להחלה במקרה דנן.

החלטה

השופטת התייחסה לטענות המדינה וקבעה כי בעניינו של הרופא, לא היה מקום לקבל את טענת השיהוי. זאת מן הטעם שבקשתו למחיקתו הוגשה במקביל לסיכומיו בערעור כך שלא היה שיהוי. בנוסף, השופטת קבעה כי בעקבות אישור הסכם הפשרה בינו לבין המערער, הרי שמעמדו בערעור השתנה. כלומר, לו הערעור היה מתקבל, היה מוטל על כתפי הרופא נטל כבד של פיצויים, לאחר שהתחייב לשלם סכום מסוים במסגרת הפשרה.

מנגד, לו הסכם הפשרה לא היה נחתם, הרי שהסיכון שהיה צפוי לו מהערעור המקורי היה פחות משמעותי. לכן, נפסק כי היה טעם והגיון בבחינת המצב מחדש על ידי הרופא, לאחר חתימת הסכם הפשרה וטרם הדיון הערעור שכנגד, ובהגשת בקשת המחיקה. לבסוף, השופטת הורתה על צירופו כמשיב פורמאלי בערעור שכנגד, בהסכמת המדינה.

מנגד, נקבע כי עניינה של קופת חולים היה שונה. מחד גיסא, השופטת קבעה כי הקופה הגישה את סיכומה לערעור שכנגד זמן מה טרם הגשת בקשת המחיקה. לכן, לדעת השופטת היה ניתן לפרש את הבקשה האחרונה כמעין שינוי חזית. מאידך גיסא, לאור העובדה שהיה מדובר בשאלה מהותית שהשפיעה על דרך ניהול ההליך המשפטי נגד הקופה, ומן הטעם ששאלת הסילוק עלתה לדיון עקב בקשת הרופא, השופטת קבעה כי היה מקום לדון בבקשה לגופו של עניין.

לאור העובדה שפסק הדין קמא לא הטיל על קופת החולים כל חיוב, המדינה טענה כי היא כלל לא נפגעה מהגשת הערעור שכנגד, ואף לא היה באפשרותה להגיש ערעור מטעמה. בנוסף, המדינה טענה כי תוכן הערעור שכנגד היה דומה לתוכן הערעור המקורי, ולכן גם מטעם זה לא נגרם לקופה נזק.

אולם, השופטת דחתה טענות אלו וקבעה כי עצם הגשת הערעור שכנגד הוא שהעמיד בסיכון את קופת החולים, ולא היה מקום לבחון את מידת הסיכון כשלעצמו. לבסוף, היא החליטה לקבל את בקשת קופת החולים ולמחוק את הערעור שכנגד ככל שהוא נגע לעניינה.