ערעור על החלטת קצין התגמולים שלא להכיר בהחמרה במצב נפשי

דרגו את המאמר

דחיית ערעור על קביעת 10% אחוזי נכות בגין פגימות שונות

לעיתים, גם לאחר שהוכרה לנפגע נכות מסוימת עקב פציעתו בתאונת דרכים במהלך שירותו במשטרה, בחלוף השנים, הנזק מחריף, ויש צורך בקביעת אחוזי נכות מחדש. במקרים כגון דא, מוטל על הנפגע לפנות לוועדה רפואית ולהוכיח בפניה את הנזקים החדשים. כך היה במקרה דנן בו המערער ביקש להכיר בפגימות נוספות.

מדובר בערעור אשר הוגש בנוגע למספר החלטות של הועדות הרפואיות העליונות שניתנו במהלך שנת 2001. המערער עלה לארץ בשנת 1954 ממרוקו והחל לעבוד במשטרת ישראל בשנת 1959. בשנת 1973, הוא היה מעורב בתאונת דרכים במהלכה נפגע בראשו וברגל שמאל. כתוצאה מתאונה זו, הוכר המערער כנכה. 18 שנים לאחר מכן, המערער ביקש להכיר בכאבי גב, ראש, ברך שמאל ובעיות ראייה ובעיות נפשיות כפגימות שנגרמו בתאונת הדרכים. לשם כך, הוא פנה לקצין התגמולים אך תביעתו נדחתה. המערער פנה לועדת ערעורים שהחליטה על העברת הדיון לוועדה רפואית. האחרונה דנה בבקשתו להכיר ברכיבי הנכות הנוספים במהלך שנת 2000.

הוועדה קיבלה את בקשתו באופן חלקי. התביעה להכרה בבעיות תפקוד בברך שמאל התקבלה, בעוד שיתר התביעות בעניין הנכויות הנוירולוגית והנפשיות, נדחו. עם זאת, קבלת התביעה בעניין הפגיעה ברגל שמאל התבססה על העובדה שרגל זו נפגעה בתאונה ולכן היה קיים ספק האם הוחמר מצבה.

וועדה רפואית אחרת הכירה בקוצר הראיה בעין שמאל, ממנו סבל המערער. על החלטות אלו הגיש המערער ערעור לוועדה רפואית עליונה. טענותיו של המערער אודות נכות נפשית נדחו גם על ידי וועדה זו. גם מבחינה נוירולוגית נקבע כי לא הייתה קיימת נכות. באשר לפגיעה בעיניים, הוועדה חזרה ואישרה את החלטת הוועדה הרפואית הקודמת. לבסוף, הוועדה דנה בבעיות האורטופדיות להן טען המערער ונקבעו לו 10% נכות שלא על חשבון השירות במשטרה. גם בשל הפגיעה בברך נקבעו לו אחוזי נכות זהים.

טיעוני הצדדים

המערער טען כי הוועדה הרפואית העליונה דחתה את מרבית ערעוריו עקב התרשמות חבריה מתפקודו במועד הבדיקה. אולם, היה ראוי לקבוע לו אחוזי נכות על פי אופן תפקודו במהלך היום, אשר לא היה שונה מתוצאות הבדיקה. המערער הוסיף וטען כי בעקבות התאונה, הוא התקשה להתאקלם בעבודה ואף שוחרר מהמשטרה עקב תפקוד לקוי.

בנוסף, המערער ביקש להכיר בבעיות הראייה שמהן הוא סבל, לאור תוצאות הבדיקות שנערכו לו בין השנים 1988 עד 2000. לשיטתו, ממצאי הבדיקות הצביעו על צמצום בשדה הראיה. לבסוף, המערער ביקש מבית המשפט לשנות את קביעת הוועדה ולכלול את אחוזי הנכות שנקבעו לו בגין הפגיעה האורטופדית, על חשבון השירות.

מנגד, קצין התגמולים טען כי הערעור הופנה כנגד קביעות עובדתיות של הוועדה ולא עלתה שאלה משפטית שחייבה את התערבות בית המשפט. יתרה מזאת, לא הומצאה חוות דעת מטעם מומחה שהעידה על בעיות נפשיות שנגרמו למערער עקב תאונת הדרכים ולא הוצגו מסמכים אודות בעיות נפשיות שגרמו לקשיי תפקוד בעבודה. המשיב הלין על כך שפנייתו של המערער לוועדה הרפואית נעשתה רק בשנת 2000, לאור טענתו כי הוא סבל מליקויים אלו שנים קודם.

דיון והחלטה - לא הוכחה נכות נפשית, הערעור נדחה

לאחר שמיעת טענות הצדדים, הורתה השופטת על דחיית הערעור. לדידה, לא הוכחה כל קיומה של הפרעה נפשית ולא הומצאה חוות דעת רפואית שהעידה על כך. השופטת ציינה כי לא היה מקום להכיר באחוזי נכות בגין פגם זה. בנושא הנכות הנוירולוגית, נקבע כי לו היה נגרם למערער נזק מסוג זה עקב התאונה, הוא היה פונה לוועדה שנים קודם לכן. השופטת אף הביעה פליאה אודות הפנייה המאוחרת של המערער (לאחר 18 שנה) וקבעה כי היות שהדבר נעשה ללא תיעוד רפואי שתמך בטענות המערער, לא היה מקום לקבל טענותיו.

טענותיו של המערער לעניין הפגימה בעיניים נדחו אף הן וכך גם בקשתו להכיר בפגיעה בעמוד השדרה על חשבון השירות. זאת משום שעל פי העובדות, למערער לא הוכרה בעבר נכות מסוג זה. הכרה בגינה הייתה בסמכות קצין התגמולים בלבד. לכן, השופטת פסקה שהחלטת הוועדה שלא לייחס את הנכות לתאונת הדרכים הייתה כדין. בסופו של דבר, הערעור על כל רכיביו נדחה על ידי בית המשפט.