נכות בעין החמירה בעקבות קטטה בצבא

דרגו את המאמר

נכות זמנית עקב פגיעה בעין במהלך השירות הצבאי

כאשר אדם נפגע עקב מחלה, חבלה וכל אירוע נזיקי אחר, יכולה להיגרם לו נכות זמנית או קבועה. נכות זמנית מלווה את האדם במשך תקופה מסוימת, וכל עוד הפגיעה לא "התאחתה", תוכר נכות זו על ידי הועדה הרפואית. לעיתים, הנכות הזמנית הופכת לנכות צמיתה. קרי, נכות קבועה, שלא עתידה לחלוף. במקרים מסוימים, מצבו של הנפגע משתפר ומוכרת לו נכות צמיתה בשיעור נמוך יותר מהנכות הזמנית שהוכרה בעבר. דוגמא לשינוי זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.

במקרה דנן, הוגש לבית המשפט ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה שניתנה ביום 02.07.01. בהחלטה זו, נקבעה למערער נכות בשיעור של 3% עקב פגימות שהתגלו בעינו השמאלית. על פי כתב התביעה, לאחר לידת המערער, בשנת 1970, התגלה כי הוא סבל מפזילה. כשהמערער היה בן שלוש, הוא עבר ניתוח לתיקון הפזילה בעין שמאל. הניתוח הצליח והעיניים יושרו, אך עין שמאל נותרה עם אמבליופיה קלה.

במהלך שנת 1991, בזמן שירותו הצבאי, המערער נחבל בעין ימין כתוצאה מפגיעת אגרוף. בעקבות הפגיעה, המערער היה בהשגחה רפואית במשך שבועיים. לאחר מכן, הוא המשיך במעקב ועבר מספר בדיקות במחלקת העיניים באחד מבתי החולים בארץ. שם, נמצא כי הוא סבל מקרע בדמית העין הפגועה. בעקבות זאת, למערער נקבע פרופיל רפואי 24.

בשנת 1993 נקבעה למערער דרגת נכות בשיעור של 6%. במשך השנים, נקבעו לו דרגות נכות נוספות. ביום 15.5.00, נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 2.7%. על החלטה זו ערער המערער לועדה הרפואית העליונה. הוא צירף את חוות דעתו של רופא עיניים מנתח לצורך הוכחת טענותיו. אולם, הערעור נדחה. בהחלטה נטען כי הועדה דחתה את חוות דעת המומחה מטעם המערער והעדיפה את סיכומיו של הרופא מטעמה. משכך, הוגש הערעור דנן.

טיעוני הצדדים

המערער טען כי הועדה הרפואית העליונה לא התייחסה כנדרש ובאופן ראוי לחוות דעתו של הרופא המומחה מטעמו. בנוסף, נטען כי המערער סבל מפגימות רבות נוספות שלא באו לידי ביטוי בנכות שנקבעה על ידי הועדה מהדרג הראשון. לטענת המערער, בהחלטת הועדה הרפואית העליונה נפלה פגם. שכן, האחרונה לא נימקה את החלטתה אלא החליטה לדחות את חוות דעת המומחה באופן שרירותי. לבסוף, המערער ביקש מבית המשפט לקבוע לו נכות צמיתה בשיעור של 16% לפחות, על פי חוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמו. בנוסף, בית המשפט התבקש להכיר בו כבעל סטאטוס של חסר פרנסה, בשל מצבו הכלכלי, ומשכך, לאפשר לו לקבל את כל הזכויות שהגיעו לו מתוקף מעמד זה.

מנגד, המשיב טען כי הערעור הופנה נגד החלטות של הועדות הרפואיות שניתנו בעניינו של המערער לאורך השנים, ולא היה ניתן לערער עליהן במסגרת זו. כמו כן, נטען כי החלטת הועדה הרפואית העליונה הייתה כדין, התבססה על בדיקת המערער וכללה פירוט של הממצאים, לרבות התייחסות לחוות דעת המומחים. לבסוף, המשיב טען כי חדות ראייתו של המערער לא הקנתה לו אחוזי נכות כעת, מאחר שהאחרון עבר ניתוח לתיקון הפזילה במהלך ילדותו.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופטת החליטה לדחות את הערעור. לפסיקתה, הערעור התייחס להחלטות הועדות הרפואיות שהתקבלו בעניינו של המערער לאורך השנים, ולנכויות הזמניות שנקבעו בהן. לאור העובדה שמצבו של המערער השתנה במהלך הזמן, הועדות הרפואיות קבעו לו נכויות זמניות. אולם, בהחלטת הועדה הרפואית העליונה, עליה הוגש הערעור, נקבעה למערער נכות צמיתה. קרי, קבועה. נכות זו שיקפה את מצבו הרפואי של המערער בעת בדיקתו ולכן, לא היה מקום לקבל את טענתו בדבר אי הכללת פגימות נוספות, לקביעת השופטת.

באשר לחוסר התייחסותה של הועדה הרפואית למסקנות המומחה מטעם המערער, השופטת ציינה שחוות הדעת ניתנה בשנת 1999. מנגד, הועדה הרפואית העליונה דנה בעניינו של המערער בשנת 2001. לאור פער הזמנים, הועדה החליטה לדחות את המלצות המומחה, על סמך בדיקה שנערכה למערער במועד ההתכנסות. לדעת השופטת, החלטה זו הייתה מוצדקת ונכונה. טענותיו הנוספות של המערער, לעניין הפזילה ומצבו הכלכלי, נדחו אף הן. כלומר, הערעור נדחה.