נזקים לאחר תאונת דרכים ומחלוקת בין מבוטח לחברת הביטוח
| דרגו את המאמר |
|
מחלוקת בין מבוטח למבטחת בנוגע לנזקים לאחר תאונת דרכים
כאשר תובעים פיצוי בגין אירוע נזיקי, בין אם כתוצאה מתאונת דרכים או אירוע אחר, חייבים לנסות ולהוכיח שנגרם נזק כלשהו. ברור כי לא תמיד אפשר להוכיח את כלל הנזקים, אבל על התובע לנסות ולהביא את מירב הראיות בפני בית המשפט, על מנת שזה יוכל להתבסס ולנסות להעריך את הנזקים. לבית משפט השלום בתל אביב יפו הוגשה תביעה כנגד חברת ביטוח, אשר עולה ממנה כי התובע לא טרח כלל לספק ראיות שיאפשרו לשקול את נזקיו.
התובע נפגע בתאונת דרכים, והנתבעת היא חברת הביטוח בעלת פוליסת הביטוח שהוצאה לתובע במועד התאונה. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי שאלת חבותה של חברת הביטוח, אבל התעוררה מחלוקת לגבי הנזקים שנגרמו לתובע.
פירוט הנזקים
התובע טען כי הוא נחבל בראש, בחזה ובכף יד ימין. מן העדויות עולה כי בעת שהותו בחדר המיון, הוא סירב לעבור צילום של היד. מהתיק הרפואי עולה כי לא נמצאו על גופו סימני חבלה חיצוניים, מלבד שפשוף בכף היד ורגישות בצלעות.
התובע הופנה לעבור טיפולים פיזיותרפיים אבל מעולם לא הגיע לשם ביצועם. כמו כן, במהלך המשפט התובע ביקש למנות מומחה אורטופדי, על מנת לקבוע את אחוזי נכותו. בקשתו של התובע נדחתה מן הטעם כי התובע לא הצליח להראות אף לא ראשית ראיה, לכך שהוא סובל מנכות.
הפסדי השתכרות
התובע דרש פיצוי בגין הפסדי השתכרות. בית המשפט פסק כי התובע לא הראה כי הייתה תקופה בה סבל מאי כושר עבודה. כלומר, לא הייתה סיבה להפסדי שכר, אם אלו אכן התרחשו. יתר על כן, התובע אף לא הצליח להראות כי סבל מאי אלו הפסדי שכר.
נכון שהתובע אנו נדרש להוכיח מבחינה מתמטית את נזקיו, ומספיק כי הוא יוכיח את נזקו במידת ודאות סבירה. אבל, כאשר ניתן להביא נתונים מדויקים אודות הנזק הנגרם, והתובע נמנע מלעשות זאת, לא יפסק לו פיצוי. במקרה זה, התובע לא עמד ולו בנטל הקל ביותר של הבאת הראיות, ולכן בית המשפט סירב לקבוע לו פיצוי בגין הפסד השתכרות.
כאב וסבל
פסיקת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים, נעשית על פי התקנות שנחקקו בעניין. בית המשפט מציין כי אומנם יש לו סמכות לפסוק את הפיצוי המקסימאלי הקבוע בחוק, אבל אין זה אומר כי על בתי המשפט לנהוג כך תמיד. קביעת שיעור הנזק הלא ממוני מתבצעת בדרך כלל על פי נוסחאות ברורות, כפי שהן קבועות בתקנה 2(א) לתקנות. פסיקה על דרך האומדנא, מתבצעת רק לעיתים חריגות.
במקרה זה, התובע לא אושפז, לא נגרם לו שבר והוא לא נזקק לשום טיפול חודרני. הוא לא היה בחופשת מחלה או לכל הפחות, לא הצליח להוכיח כי היה בכזאת. על כן, בית המשפט חושב כי בנסיבות העניין הנתבעת צריכה לשלם לתובע 1,800 ₪ עבור כאב וסבל, בתוספת 13% עבור שכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ.
שאלת האגרה
בדרך כלל, הנתבע נושא בעלות האגרה ששולמה על ידי התובע בעת הגשת התביעה. במקרה זה, בית המשפט מביע מורת רוח לאור העובדה שהתובע הגיש את התביעה בטרם פנה בכלל לנתבעת בדרישת תשלום. לאור עובדה זה, בית המשפט אינו מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את האגרה, ולכן התובע יצטרך לשלם סכום זה ללא החזר.
לסיכום, מפסק דין זה ניתן ללמוד שני דברים עיקריים: א- לפני הגשת התביעה, תמיד מומלץ לפנות לצד שכנגד בדרישה לקבלת התשלום. ב- חובה לנסות ולהציג בפני בית המשפט את הראיות שמחזקות את הטענות בדבר הנזק.
