מהי טענת גילוי מאוחר בתביעת נזיקין?

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

במסגרת תביעות פיצויים בגין תאונת דרכים, תאונת עבודה או כל תאונה אחרת שגרמה לנזקי גוף, ברוב המקרים התביעות מתיישנות בחלוף שבע שנים מיום התאונה. עם זאת, כל עוד לא התביעה לא הוגשה לבית משפט, ספירה תקופת ההתיישנות ממשיכה, גם אם נודע לחברת הביטוח על קרות התאונה, וגם אם הצדדים מצויים במשא ומתן לסיום התיק בפשרה.

במקרים שבהם הנזק שנגרם לנפגע בתאונה, התגלה באיחור, תקופת התיישנות התביעה תחל ביום שבו נתגלה הנזק שממנו הוא סובל, וממועד הגילוי תהיה לנפגע תקופה של שבע שנים להגיש את התביעה, אולם בחלוף עשר שנים ממועד התאונה, התביעה תתיישן ולא ניתן יהיה לתבוע פיצויים.

מהו מועד עילת התביעה?

סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע כי היום שבו נולדה עילת התובענה הוא כאשר עילת התביעה היא מעשה או מחדל, כמו במקרים של רשלנות המעסיק שגרמה לתאונת עבודה, המועד הקובע הוא היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל, או היום שבו אירע אותו נזק. אם לא נתגלה הנזק ביום שאירע, המועד הקובע הוא היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה זה התביעה תתיישן אם לא תוגש בתוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא שבע שנים, לגבי תביעה שאינה במקרקעין. סעיף 6 לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובעת כי מועד עילת התובענה הוא היום שבו אירע הנזק. ואולם אם לא נתגלה הנזק ביום שאירע, היום בו התגלה הנזק הוא יום לידת עילת התביעה, כלומר במצבים שבהם נגרם נזק אך הנזק לא נתגלה ביום התרחשותו אלא במועד מאוחר.

גם סעיף 8 לחוק ההתיישנות עוסק בגילוי מאוחר. סעיף זה בדומה לסעיף 89(2) לפקודה, מסדיר מצב שבו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. במצב זה תקופת ההתיישנות תתחיל ביום שבו נודעו לתובע העובדות הנעלמות. ההבדל בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הוגדר בפסיקת בית המשפט. כך שבעוד שסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה למעט רכיב הנזק, חל סעיף 89(2) על רק רכיב הנזק.

האם יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות?

בפני בית משפט השלום בקריות הוגשה בקשה להורות על סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות. הבקשה הוגשה על ידי הנתבעים, שהם המעסיק וחברת הביטוח של העסק, במסגרת תביעה שהגיש עובד לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה.

על פי עובדות התביעה, ביולי 2011, בזמן שהתובע עבד בקטיף במטע, הוא נפגע כאשר ענף של עץ נקטרינה חבט בחוזקה בפניו וגרם לפציעתו. התביעה הוגשה באוגוסט 2018, לפיכך לא הייתה מחלוקת כי הגשתה הייתה בחלוף שבע שנים. אלא שחרף זאת, ביקש התובע לדחות את טענת ההתיישנות, וטען כי בנסיבות המקרה יש להחיל את תורת הגילוי המאוחר של הנזק, הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

לטענת התובע, הוא יכול היה להגיש את תביעתו רק לאחר דצמבר 2011, לאחר שנבדק על ידי רופא שיניים שערך לראשונה מסמך רפואי שמפרט את הנזק שנגרם לשיניים ואת תכנית הטיפול המקיפה שעליו לעבור. התובע ציין כי הוא אמנם נפגע בשיניו ביום התאונה, אך רק בדצמבר 2011, התחוור לו, כי אין המדובר בנזק של מה בכך, אלא בנזק שמחייב אותו לעבור שיקום מקיף לשיניו, בעלות של עשרות אלפי שקלים.

מנגד טענו הנתבעים, כי התביעה הוגשה בחלוף שבע שנים ועל כן יש לדחות אותה על הסף. הנתבעים טענו שיש לדחות את טענת התובע שהועלתה כבר בכתב התביעה, כי ההתיישנות נמנית רק ממועד קביעת הנכות.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון מעמיק בבקשה, הגיע בית המשפט למסקנה כי דין התביעה להידחות משום שמדובר במקרה ברור שבו התביעה התיישנה, ולתורת הנזק הסמוי אין כל תחולה בנסיבות המקרה. בית המשפט סבר כי אין מדובר כלל בגילוי מאוחר של נזק ואף אין עניין בנזק שהתגבש בהמשך, שכן הנזק שנגרם לתובע היה גלוי וידוע כבר ביום הפגיעה, הן לפי מבחן אובייקטיבי והן אף לפי מבחן סובייקטיבי.

בכתב התביעה טען התובע כי ביום התאונה הוא הובא לקבלת עזרה ראשונה אצל רופא שיניים. התובע אובחן כסובל ממספר שברים בשיניים. לגישת התובע, אירוע משמעותי התרחש בדצמבר 2011, כאשר הגיע שוב לביקורת אצל רופא השיניים, זהו האירוע בו התגלה הנזק – שלא היה ידוע לפני כן – וממנו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות.

בית המשפט קבע כי מבחינה אובייקטיבית התובע ידע על הנזק. הנזק שנתגלה באותו מועד אינו שונה במהותו ובסוגו מהנזק שהיה ידוע לתובע בזמן התאונה, ולא ניתן לומר כי הנזק שנגרם בתאונה היה נזק פעוט וקל ערך לעומת הנזק שנתגלה בדצמבר 2011. בנסיבות אלה נקבע כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ועל כן דינה להידחות.

ת"א 12474-08-18